“מילים לא יכולות להתייתם במחברת כחולה,” אמר לי השכן שלי וטבל את הביסקוויט היבש בכוס הלבנה, “הן מוכרחות לצאת מהדפים ומהשורות, הן מוכרחות לעוף.” אישה בשנות החמישים לחייה מנהלת שיחות יומיומיות עם השכן שלה. היא נכנסת לביתו, והוא נכנס לביתה, הם גוזמים את השיחים ועודרים את האדמה שביניהם ומדברים על חייהם. לעיתים היא זו שזקוקה למילותיו, ולעיתים הוא זה שזקוק לידיה. הם לא מחסירים דבר זה מזה, אלא מבקשים לפרוט את מסע חייהם למילים, לעיתים בחיוך ולעיתים בכאב של בדידות. אורנה טל היא תושבת מושב צופר שבערבה. לספר זה קדמו הספרים “מר תת-מודע”, “יפה כמו שברא אלוהים”, “מְתקן ההורים” ו”הבית של איתי”.