בבקרים לובש אלברטו לוי את חלוק הלבורנט ויוצא אל המעבדה. בלילות הוא משאיר מאחוריו את המבחנות המבעבעות ואדי החנקן, נכנס לחדר העבודה בביתו וכותב. בפנים, מבודד מרעשי העולם, הוא חוקר בסבלנות חוויות ומתיך אותן למילים וצלילים שמהם עשויים חייו, חיים של מהגר. לוי, מעבדן (לבורנט), משורר ומוזיקאי, נולד בארגנטינה ב 1961- לאב יליד מצרים ולאם איטלקייה יהודייה שברחה עם הוריה מאירופה הנאצית. כשהיה בן שנה עלתה המשפחה לארץ. מאז הוא נע ונד, שוזר חוטי מילים וזיכרונות בין איטליה לישראל. גם כשהגיע לשנת ניסיון בקיבוץ, גם כשעזב וגם כשחזר לכאן שוב בגיל 21 , הניגון האיטלקי עטף מילים, נגע בתחושת הזרות ובכאב. שירים ומחשבות, ספרו הראשון של לוי, מאחה שברי זיכרונות למילים שמרכיבות את חייו. המבטא הזר פוגש שוב ושוב את הבדידות, על חוף הים, במספרה, בשדה התעופה, נוגע בשירים, מתפשט, לא מאולף, כמו פס דק של זיכרון מערפל רחוק. "כשהייתי ילד באיטליה הוריי היו נותנים לי כסף לקנות איזו חוברת שארצה בחנויות מוכרי העיתונים. לא פורנו, זה היה מחוץ לתחום הילדים בשנות השבעים, אבל היה אז עושר מדהים של חוברות ועיתונים מכל הסוגים שזה עתה יצאו מבתי הדפוס, ונדבק בהם ריח מיוחד שנעלם מהעולם, חוץ מאשר ליד הפיצוצייה הרוסית הזאת בראשון" (מתוך ריח חנות מוכר העיתונים)