הוריו של דני שטיינברג התגרשו כשהיה בן ארבע עשרה. מכורח הנסיבות המשיך דני לגור עם אביו, האינג'ינר, שמיהר להינשא מחדש. השנים שקדמו לגירושין – אך בעיקר השנים שאחריהם – יצרו מערכת יחסים בעייתית, לעיתים יפה אך לרוב קשה ומאולצת, בין הבן לאביו. האב מוצא את עצמו, שלא ברצונו, נקרע בין בנו לבין אשתו החדשה. את הסימנים והצלקות שהותירה בו מערכת יחסים זו נושא עימו הבן לפרק השני בחייו, שבו הופך הוא עצמו אב לבן. הקשר של דני עם בנו נקלע אף הוא לקשיים, והוא נאלץ להתמודד עם חששות ודאגות שמטרידים אותו מיום שהפך לאב: האם כל מאמציו, להיות אבא טוב יותר מאביו, ישאו פרי; או שמא אין בכך כל טעם, והתוכנית הגדולה היא שקובעת? האם יש בכלל תוכנית גדולה? ואם כן, האם זה נורא כל כך? הסיפור משתרע על פני חצי מאה, ושלושה דורות של משפחת שטיינברג מדברים בו בגילוי לב ובהומור משובח. באופן כזה או אחר, זהו לא רק סיפורה של משפחת שטיינברג, אלא הסיפור של כולנו. ייתכן שהארונות והשלדים שונים, אבל הסיפור הוא אותו סיפור. הספר אינו כתוב בהתאם לז'אנר מסוים: הוא לא רומן אוטוביוגרפי, אבל גם לא בדיוני לגמרי. במובן מסוים הוא נופל בין הכיסאות, ואולי זהו סוד קסמו – הוא לא חייב להישמע לכללים כלשהם, ולכן הוא נשאר מקורי ורענן, מצחיק ונוגע ללב.