מספר שעות לאחר הנחיתה הרכה החלטתי לצאת לסיבוב קצר בין סמטאותיה הסואנות של העיר דֶּלְהִי. קיוויתי ליהנות מזמני הרחק מעם הספר ולהתחבר מעט לעם הספל. בשיטוטיי נכנסתי לחנות הבדים הצבעונית ובדקתי בסקרנות את איכות הסחורה ההודית, בחורה ישראלית ששהתה בחנות באותו הזמן, בחנה את אחת החולצות התפורות והכריזה בדעתנות לבן זוגה בעברית "התפירה ממש גרועה, הם לא יודעים לתפור כאן". בלי לחשוב פעמיים הסתובב לכיוונה המוכר ההודי וגער בה "מותק, אני תופר גרוע? למה את הכי טובה בעולם?" בעברית צחה שלא תבייש את הדוקטור אבשלום קור מהולה בחוצפה ישראלית שהגיעה הישר מדוכן הפירות והירקות בשוק הכרמל, וגירש את הזוג בבושת פנים חזרה לרחוב הרועש. לאן הגעתי? ספר מצחיק וקליל על הודו, אהבה, טעויות, מזל, חוסר מזל ועוד טיפה חוסר מזל, שנכתב בנסיעות של שתים-עשרה שעות באוטובוסים מקרטעים ועל המרפסות מול הנוף הירוק של הרי ההימלאיה. זהו ספרו הראשון של נבו רוזי, יליד 1993 מתל אביב.