"הגענו לאזור הפארק. ופתאום, רכב עצר לידנו. צליל של בלימה קצרה על אספלט יבש". בגיל 14 הוא קבר את הזיכרון עמוק. עמוק מספיק כדי לא לזכור שהוא קיים. השנים עברו. הילד גדל, התחתן, הפך לאב לבנות. לאחר הגירושים הוא התחיל זוגיות חדשה, אמיתית יותר, מכילה. הוא בנה חיים מתפקדים, יציבים, כמעט נורמליים, אבל מאחור, תמיד, משהו לא היה שלם. ואז הכול התפרץ. לילה אחד של התגלות פתח דלת שהוא בכלל לא זכר שקיימת. התת־מודע התרומם והילד שהוא היה, הקפוא, המפוחד, חזר. הזיכרון התפרץ. הפצע שנאטם בכל הכוח החל שוב לדמם. זה ספר על התמודדות, על מסע אל תוך המקומות הכי חשוכים של הנפש, כדי למצוא שוב את האור. וזה גם סיפור אהבה, לא מושלם, אבל אמיתי. כי לפעמים, הדרך היחידה להירפא... היא להפסיק לברוח מעצמך.