אחד מהפרובינציה
By: עמוס טלשיר | 192 pages
"אחד מהפרובינציה" מאת עמוס טלשיר לוקח אותנו למסע עוצמתי של התמודדות עם טראומה וההשלכות הפיזיות והנפשיות שלה. הסיפור מתחיל במרפאת עור ומין, שם הגיבור מגלה שהנשירה בזיפי זקנו היא תוצאה של פוסט טראומה. דרך מפגש עם דמויות כמו שיף הדני וד"ר טראו, קוראים נכנסים לעומק ההתמודדות האישית של הגיבור עם עברו וההדחקות שלו. טלשיר מצייר תמונה מורכבת של נפש האדם, ומציג כיצד טראומות יכולות להיות גם מקור לצמיחה אם פוגשים אותן נכון. הספר מתאים לכל מי שמחפש הבנה עמוקה יותר של נפש האדם ולמי שמזדהה עם מסעות של התמודדות אישית. זהו סיפור מרגש ומעורר מחשבה על ההשפעה של טראומות על חיי היומיום ועל הכוח שבחיבוק הפצעים האישיים.
אחד מהפרובינציה "זיפי הזקן שלך נושרים, כי אתה בפוסט טראומה", אמר לי שיף. "אני מכיר את זה, זה קרה גם לי אחרי שחזרתי מניו יורק לדנמרק וגיליתי שקארן נעלמה". נשכבתי על המיטה במרפאת העור ומין של ד"ר טראו בבית החולים על–שם שיבא בתל השומר וסיפרתי לרופא את מה שאמר לי שיף, האיש הדני ששבע–עשרה שנים אחרי שפגשתי אותו לראשונה הסביר לי ששיער הזקן שלי נושר. הדני המגונדר, האבא של קארן האבודה, הלם בי באבחנה שהשיער ימשיך לנשור גם אם אתעלם מכך וגם אם אף אחד בסביבתי לא יעיר לי. הוא אמר שאחרי הזקן ינשרו לי הגבות ואחר כך שיער הגוף ולבסוף גם שיער הראש. ד"ר טראו התבונן בקרחות שכבשו שטחים בין הזיפים שעל הפרצוף שלי. בשקט הוא אמר לי להתפשט. אמרתי לו שזה רק על הפנים ועדיין אין לי נשירה בגוף. הוא ביקש ממני להתפשט בכל זאת, וציין כי בעניין הזה יש לאנשים נטייה להדחקה. שאלתי איזה עניין והוא העביר לראשונה את מבטו מהקרחות בזקן לתוך עיניי. "אני מניח שהחבר שלך גם הסביר לך שמדובר בתוצאה של הדחקה קשה", הוא אמר. "הוא כנראה התכוון לזה", עניתי, "והבנתי שאני סוחב טראומה". "אם אתה יודע שעברת טראומה, חצי בעיה נפתרה", הוא אמר, "אני צריך שתברר לעצמך מה הדחקת". "באתי בגלל הבעיה בזקן..." "תתפשט בבקשה ובינתיים אספר לך משהו - חלק קטן מאתנו הרופאים, כמוני, שאינם פסיכולוגים או פסיכיאטרים, חושבים שטראומות הן דבר טוב. הן מעוררות ומחדשות את התשוקה לחיות טוב יותר, אבל רק בתנאי שאתה לא מדחיק אותן. לטראומה שלך מגיע שתבין אותה ותחבק אותה. אחרי הכל, היא שלך ואתה תפיק ממנה תועלת אם תטפל בה נכון. זה הרבה יותר פשוט משנדמה לך. אנחנו נעצור את הנשירה רק אם תדע מה ולמה הדחקת. לא נפתור את המניעים שלה ולא נמנע את הופעת האחרת בעתיד, אבל את הנשירה הזאת נעצור. ביקשתי ממך להתפשט". בגיל שלושים ותשע מביך אותי להתפשט ליד גבר, למרות שהוא רופא. קיוויתי שיש לי תחתונים חדשים. ד"ר טראו עמד לצדי והכין את מגש הטיפולים שלו. היו לו פני ילד עם לחיים סמוקות וזקן בתולי דליל שלא הצליח להתמלא. האיש שאמור להציל אותי מנשירת זיפי הזקן, לא מצליח לגדל זקן בעצמו. מבט שמאלה גרם לי להפסיק לשחק במחשבות מבדרות ולהתחיל להבין איפה אני נמצא - הרופא הכין על המגש שלו בקבוקים עם חומר נוזלי שקוף, לידם הניח כמה מזרקים שהרכיב עליהם מחטים לשאיבת החומר. לאט ובסבלנות הוא דקר את הבקבוקים ומילא את המזרק בנוזל מהבקבוק. החליף את המחט השואבת במחט עדינה יותר ועבר מבקבוק אחד לשני, ממזרק שני לשלישי. בשקט הגמור ששרר בחדר שמעתי את מצמוץ החדירה של המחט לתוך מכסה הגומי של הבקבוק ואחר כך את צליל הרוויה של המזרק מהנוזל שנבלע בתוכו. איפה אני הולך לחטוף את כל המזרקים עם כל המחטים האלה. שוב אני חושב על הפרטים השוליים. "אתה רואה את כל המזרקים האלה?" הוא שאל אותי. הנהנתי מפוחד. "הם בשבילך, כמ
Help us get to know your preferences better and recommend the right books
No reviews yet for this book — share your thoughts and help the next reader






















