"החשוד המיידי" מאת שמואל דוד הוא קובץ סיפורים קצרים שמביא את הקוראים למסע מרתק בנבכי הנפש האנושית ובמערכות היחסים הסבוכות שבין אדם לעצמו ולסביבתו. הספר מציע הצצה מרגשת לבחירות שאנחנו עושים, להחמצות ולהשלמות שבחיינו, להתגברות על קשיים ולהתמודדות עם תחושת הזרות. דרך כתיבה קצבית ומלאת רגש, דוד מעמיד את הקורא מול סערות פנימיות ותחושות נוסטלגיה תוך שהוא מוביל אותו בנופים המוכרים של ישראל. כל סיפור הוא מסע בזעיר אנפין, בין אם מדובר בנסיעה גופנית או מסע נפשי, שבו עולות מחשבות תוהות על החיים, עבר ועתיד. מתאים לקוראים שאוהבים לחשוב ולחוש, ושמחפשים חוויית קריאה שמאתגרת ומרגשת כאחד. אם אתם מחפשים ספר שיעורר בכם מחשבות ורגשות, "החשוד המיידי" הוא בדיוק בשבילכם.

קובץ סיפורים קצרים העוסקים ברבדים השונים ביחסים שבין אדם לעצמו ובין אדם לסביבתו. זהו ספר על הבחירות בחיינו, על החמצות, השלמות, התגברות על קושי, על היות שונה מכולם, וגם על הגעגוע לקסם שבילדות רחוקה. יד רכה, קצבית ומפלרטטת חושפת את הקורא לעולמות פנימיים של התמודדות וסערת רגשות, לא פעם תוך כדי ישיבה ליד ההגה דווקא, בנסיעה צפונה, אל מחוזות הילדות, לפעמים לבד ולפעמים בחברת מישהו, אם בנסיעת עבודה ואם בנסיעה אחרת. במהלך הנסיעה עולות וצפות מחשבות הנשזרות בדרך עצמה בתוך נוף ישראלי מוכר. "המחשבות רצות מהר, גם הכביש, הנה אני כבר יורד מהאיילון בהרצליה ועוד רגע פונה צפונה לחיפה. מה הוא ממהר כל כך עם החתונה הזאת? עצור רגע, תן למערבולת הזאת לשקוע מעט, ואז בראש צלול תחליט. מי רודף אותך? רק לפני חודשיים התחלת קריירה חדשה בחברת היי-טק צעירה. ["להציל את אקי"] "לכמה רגעים לא שמתי לב, והרכב נסע כאילו מאליו וכבר הגעתי לצומת גלילות, והשעה שעת דמדומים, בה אורות ארגמן אחרונים מפנים דרכם לשחור המאיים של הלילה. ריח התקליט 33 עדיין באפי. מה מאוד רציתי לרקוד אז עם רחלי, בשבילה בעצם הכנתי את המועדון...." ["ריח של שיר"] "הוא ידע שהטבעת הולכת ומתהדקת סביבו, והמתח בתוכו גאה. לא המילואים במערת המכפלה עם כל התימהונים האלה, המתרוצצים שם כאחוזי תזזית, הפחידו אותו. גם לא פחד מהמתח הרווי שם באוויר בין פלסטינים לתלמידיו של הרב לוינגר. רק מהעימות המחכה לו בבית פחד." ["פרדה"] ומר בלומשטיים היה עומד שם עם החלוק שלו ועליו היה כתוב "רוקח", שידעו כולם, ומהכיס של החלוק הציצו שני עטים ועיפרון. אמא שלי תמיד נתנה לו פתק והוא היה שם את העיפרון מאחורי האוזן שיעזור לו למצוא את הכדורים והולך לפתוח את המגירות. הוא רק נגע במגירה - והיא הייתה באה אליו בעצמה."