שלושה סיפורים על ישראלים בארצות הברית. עולמות והוויה שונים. -אקדמאית ישראלית שורשית (שנולדה עם המדינה) מלמדת עברית שנים רבות באוניברסיטה במערב התיכון שמבחינתה הוא הלב הפועם של אמריקה האמיתית. חשה צער כשהעניין בשיעוריה פוחת ומעמד ישראל בארצות הברית מידרדר, ולהוסיף חטא על פשע- מגיע פרופסור ישראלי שנבחר למגינת לבה מתוך שלוש מועמדויות- ודעותיו הפוליטיות הקיצוניות להחריד מרתיחות אותה ומעלות אותם על מסלול התנגשות. -ישראלית מבוגרת הבאה אחרי שנות נתק לבקר את בנה בפאלו אלטו ,קליפורניה שבגיל חמישים בערך ושקוע בעבודה הפך לאב. כלה מסוייגת שחמותה מעניינת אותה כקליפת השום. פוגשת לראשונה בנכדה הפעוט. היא נוחתת למציאות זרה ותמוהה. דור הורים שאינה מבינה-איך אין להם אלבום תמונות עם תינוקם? הכל בטלפון. הילד חולה אבל הולכים לרופא 'רק כשצריך'. מאכלים זרים, אריזות ענק בסופרמרקט שגודלו בלתי נתפס. חברה שבעה ומנוכרת. היא מוצאת נחמה במשפחתה של ישראלית שפגשה בטיסה. -האחרון שונה. נערות מתבגרות בקליפורניה. הורמונים משתוללים, בריתות ומעמדות בקרב בנות 13, חברויות וירטואליות ובוז למי שלא 'נחשבת' ולא BFF של אף אחת. מלכת הכיתה היא אלוהים. החיים מתנהלים דרך הסמארטפון. אין לך, את לא קיימת. דור משועבד למסך. סנאפצ'ט, אפליקציות, קבוצות סודיות. אייקונים, ראשי תיבות וניבולי פה בסגנון כפול FUFU . במרכז -נערה דחויה חברתית, בת להורים ישראלים שאמה הנואשת בת הארבעים פלוס מנסה בדרכה לגרום לה ליצור חברויות וחוצה כמה קווים תוך כדי. קהילה ישראלית ואינדיבידואלים בסביבה אמריקאית. מוטיב הניכור, פער הדורות והתרבויות. דור ישראלי מבוגר ושורשי של יפי הבלורית והתואר שאינו מחובר לילדיו שפרחו מזמן לאמריקה ונכדיו שנולדו שם ומתקשה לפענח את החברה הזרה. איפה הם ואיפה אנחנו. אצלנו ימי הולדת היו שירי ארץ ישראל וחומוס עם בייגלה, כאן הפקה שלמה ועוגה בגודל גלגל משאית לזאטוטה בת שנתיים. קפה אמיתי ואוכל פשוט וטעים ולא הדרעק הנוזלי וטרנדים בריאותיים כמו אורז בר. קפצנו לבקר חברים וכאן צריך לקבוע מראש. לא באים סתם ככה. אין סחבקיות ומצד שני לא נכנסים לנשמה- הילד התחתן? אולי תהיי סבתא סוף סוף. את לא נעשית צעירה. אהבנו את המדינה ולחמנו למענה וכאן שונאי ישראל המתייפייפים מרימים ראש בשם הפלורליזם ה'נאור' שלהם והתקינות הפוליטית. הלב נחמץ. הורים בני דור הביניים שגדלו על ערכים שאינם מצליחים להנחיל לילדיהם. נכנעים לקפריזות של בני עשרה ולא יודעים להציב גבולות כמו הוריהם. להעניש כשהם מגזימים כולל 'אידיוט' ו'דפוקה' להורים? חלילה, אסור. על כאפה הילד יגיש תלונה. דור ילדי הסלולר והורים נואשים ששכחו שהורות היא גם חינוך. מאיה ערד מוכיחה שוב יכולת ביטוי וכתיבה מהוקצעת.