"לכל סוכני הק-ג-ב בהווה ובעתיד, הערים והרדומים כאחד! אני, ארקדי, מבקש מכם בזאת לא לרדוף את דוקטור סגל ולא לפגוע בו. לא הייתה לו כל כוונה לפגוע בכבודו של הנשיא פוטין. "העניין הוא כזה: אני עליתי לישראל מקייב שבאוקראינה לפני שלושים שנה, ונקלטתי מיד במחלקה פסיכיאטרית סגורה ומאז אני מאושפז שם. הם אומרים שאני סכיזופרן, ושיש לי פוסט-טראומה משנותיי בצבא הרוסי ומהערבוב שלהן עם הוודקה ששתיתי כדי לשכוח מהן, ולכן הם נותנים לי כל מיני טיפולים וכדורים. אבל בינינו – אני בכלל לא לוקח את התרופות. כדי שלא ישימו לב, אני בולע את הכוסות-פלסטיק שמניחים בהן את הכדורים, כי ממילא הקיבה היא לא שלי. ארקדי כבר מזמן לא קיים, ואילו אני בכלל אל-מוות: עובדה, איברי הגוף שמחוברים אליי הם בכלל לא שלי, ואיברים מקוריים שלי מסתובבים מוגנים אצל אנשים אחרים לגמרי. למשל, הקרסול השמאלי שלי? הוא נמצא אצל הנשיא פוטין. וזה שמחובר אליי הוא הקרסול השמאלי שלו. פלא שהוא לא כואב לי כשהוא חוטף מכות חשמל?! אז עכשיו, כשמדינת ישראל נמצאת בסכנה, אני מגן עליה מפני הסתבכות. המוח שלי נמצא בבטחה אצל מישהו אחר, אבל המוח שמחובר אליי הגיע ממקור מתוחכם במיוחד. אני מנוע מלמסור פרטים, כי אחיות המחלקה מסתובבות ומקשיבות, אבל סמכו עליי. "אם אני לא מובן עד הסוף – אפשר למצוא הרבה הסברים ומקום להבנה בתוך הספר. זה ספר מעניין: יש בו עשרים וחמישה סיפורים על אנשים עם כל מיני בלגנים בראש ובנפש, שהאנשים שנחשבים לנורמליים לא במיוחד רואים אותם. כתב אותו דוקטור מיכאל סגל, הפסיכיאטר שמטפל בי, שכבר הוציא לפני שנה ספר סיפורים קצרים שלו, בשם "הפסיכיאטרים מרחוב הפניקס". ואני מזכיר שכוונותיו טובות, טהורות וכנות. גם כשהוא מטפל בי ובאחרים, וגם כשהוא כותב וקורא לספר שלו בשמות שיכולים להקפיץ אתכם. כדאי לכם לקרוא, מילה שלי. יש מצב שאפילו תתרגשו. תודה ותבורכו, ארקדי. "נ.ב. – נא לא לרדוף גם את הדמויות האחרות שבספר. ממילא הן מופיעות כאן בשמות בדויים."