היכן עובר הגבול? האם אכן זוהי זכות לגיטימית של הציבור לדעת הכל? גם את העדפותיו האינטימיות ביותר של אדם זה או אחר, בתחום הכל כך פרטי שהוא חדר המיטות שלו? על אף היותו חבר כנסת? והאם העובדה שאנו חיים בעידן אלקטרוני כה חשוף, חושף ומיידי הפכה את הדברים לכאלה שמי שאיננו משתף אותנו ב"סודותיו הכמוסים", אנו הם אלו שבסופו של דבר מוציאים אותו או אותה מהארון? בכוח? והאם אין זה כשלעצמו, הוצאת מאן דהוא מהארון רק בגלל היותו חבר כנסת, איש ציבור, או אמן מפורסם, מעשה של בריונות לכל דבר? * יציאה מהארון של אישיות פוליטית צעירה ומשמעותית במערכת הפוליטית הישראלית היא כמעין "זריקת מרץ" לקהילה כולה ובעיקר לצעיריה: בני הנוער, המתלבטים והמתקשים בחייהם מול בריונות חברתית, הן בבתי הספר, הן בשכונה, והן במרחב האינטרנטי - אותו עולם אכזרי של הרשתות החברתיות בו אנו חיים כיום. * אך מדוע "א" לא יוצא מהארון? ממה הוא מפחד? והאם זכותו של ציבור הבוחרים שבחר בו לדעת את מי הוא מעדיף לצדו במיטה או שזהו כלל וכלל לא עניינו של ציבור בוחריו בפרט ושל הציבור בכלל? לעניות דעתי, זכות הציבור לדעת. ואף יתרה מזאת - חובתו של הציבור לדעת את נבחריו לאשורם. לדעת אם הם הומואים או לסביות ואף דו-מיניים. נושא זה גם משמעותי בקביעת דעותיהם של אותם חברי כנסת, בהחלטותיהם ובבחירותיהם בהצבעות השונות במושב הכנסת. * עובדת היותה של חברת הכנסת "נ" לסבית הינה עובדה ידועה בין חברי - ובעיקר חברות - הקהילה הגאה. עובדה זו מתקיימת בכפיפה אחת עם העובדה ש"נ" פעילה ביותר בצד הקיצוני, האנטי-ישראלי ביותר של המפה הפוליטית בארץ. דעותיה ופעולותיה הפיזיות הקיצוניות - ולעתים אף האלימות - זוכות תמיד לעניין תקשורתי, עד כדי גידופים באמצעי התקשורת, ובכלל זה במרחב האינטרנטי, בשל דעותיה האנטי-ישראליות. אך מדוע אין "נ" יוצאת מהארון? ממה דווקא היא - "בולדוזר תקשורתי" שנראה שלא בוחל בשום פרובוקציה ומביע דעה על כל נושא ונושא, באומץ ובנחישות רבה - גם בנושאים הרגישים ביותר לכלל החברה בישראל - כה פוחדת? האם החברה הישראלית, ובעיקר הערבית, תנדה אותה - על כל המשתמע מכך - רק בגלל היותה "אישה של נשים"?

היכן עובר הגבול? האם אכן זוהי זכות לגיטימית של הציבור לדעת הכל? גם את העדפותיו האינטימיות ביותר של אדם זה או אחר, בתחום הכל כך פרטי שהוא חדר המיטות שלו? על אף היותו חבר כנסת? והאם העובדה שאנו חיים בעידן אלקטרוני כה חשוף, חושף ומיידי הפכה את הדברים לכאלה שמי שאיננו משתף אותנו ב"סודותיו הכמוסים", אנו הם אלו שבסופו של דבר מוציאים אותו או אותה מהארון? בכוח? והאם אין זה כשלעצמו, הוצאת מאן דהוא מהארון רק בגלל היותו חבר כנסת, איש ציבור, או אמן מפורסם, מעשה של בריונות לכל דבר? * יציאה מהארון של אישיות פוליטית צעירה ומשמעותית במערכת הפוליטית הישראלית היא כמעין "זריקת מרץ" לקהילה כולה ובעיקר לצעיריה: בני הנוער, המתלבטים והמתקשים בחייהם מול בריונות חברתית, הן בבתי הספר, הן בשכונה, והן במרחב האינטרנטי - אותו עולם אכזרי של הרשתות החברתיות בו אנו חיים כיום. * אך מדוע "א" לא יוצא מהארון? ממה הוא מפחד? והאם זכותו של ציבור הבוחרים שבחר בו לדעת את מי הוא מעדיף לצדו במיטה או שזהו כלל וכלל לא עניינו של ציבור בוחריו בפרט ושל הציבור בכלל? לעניות דעתי, זכות הציבור לדעת. ואף יתרה מזאת - חובתו של הציבור לדעת את נבחריו לאשורם. לדעת אם הם הומואים או לסביות ואף דו-מיניים. נושא זה גם משמעותי בקביעת דעותיהם של אותם חברי כנסת, בהחלטותיהם ובבחירותיהם בהצבעות השונות במושב הכנסת. * עובדת היותה של חברת הכנסת "נ" לסבית הינה עובדה ידועה בין חברי - ובעיקר חברות - הקהילה הגאה. עובדה זו מתקיימת בכפיפה אחת עם העובדה ש"נ" פעילה ביותר בצד הקיצוני, האנטי-ישראלי ביותר של המפה הפוליטית בארץ. דעותיה ופעולותיה הפיזיות הקיצוניות - ולעתים אף האלימות - זוכות תמיד לעניין תקשורתי, עד כדי גידופים באמצעי התקשורת, ובכלל זה במרחב האינטרנטי, בשל דעותיה האנטי-ישראליות. אך מדוע אין "נ" יוצאת מהארון? ממה דווקא היא - "בולדוזר תקשורתי" שנראה שלא בוחל בשום פרובוקציה ומביע דעה על כל נושא ונושא, באומץ ובנחישות רבה - גם בנושאים הרגישים ביותר לכלל החברה בישראל - כה פוחדת? האם החברה הישראלית, ובעיקר הערבית, תנדה אותה - על כל המשתמע מכך - רק בגלל היותה "אישה של נשים"?