“אני דבקה בווידויי זה ולא מטילה בו ספק: התאהבתי בו לפני שראיתי אותו. לבי ניחש את לבו. בלעדיו לא אוכל לחיות. ידיעה כזאת נטועה בי עמוק ואין לשרש אותה מתוכי. למה אני חייבת לדעת שהוא קיים, מצוי איפשהו. האם העולם ימשיך להסתובב אם נריה שוּנם לא יהיה בו. זה יהיה עולם אחר, עולם חסר. בעולמי כבר אין לו מקום. למדתי להקהות את הכאב.” (מתוך הספר) סיפורה של אישה אחת, שמאז ילדותה חווה מפגשים אלימים עם גברים, שמפעילה סביבה כוחות גבריים הרסניים. לכאורה נראה שהיא משועבדת לאהבתה, אבל שעבוד זה הוא חלק ממנגנון מוחץ, לא צפוי, פתאומי, מפיל אימה ומסובך, הפועל על אירועים בחייה, ופוצע אותה פעם אחר פעם. כוחו של הרומן נשען על הדינמיות של הנפש, על כך ששום דבר אינו גמור וסגור, שכל הזמן משהו נפתח, שאין באמת יכולת ליישב את כל המחלוקות. (יותם שווימר) יעקב בוצ’ן נולד באוסטריה, עלה לארץ עם הוריו בהיותו בן שנתיים. בוגר בית ספר לאמנות בתל אביב. פרסם שישה עשר ספרים, ביניהם אלבום שביל ישראל, זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה, בפרס ברנשטיין עבור כתב־היד ילד שקוף, בפרס אקו"ם עבור רומן לבני הנעורים האיש שעבר דרך קירות. בפרס הנשיא על תוכנית אורקולית מאה שנה ליסוד המעלה, בציון לשבח בתיאטרונטו על ההצגה לאורך הקירות. חי בכפר בעמק חפר.