"לא עוד ספר על שואה" מאת עלי גת מציב זווית חדשה ומעוררת מחשבה על חוויות השואה. זהו לא רק סיפור אישי של ניצול, אלא גם מסע היסטורי וחברתי מרתק שמציג את החיים בגטו מנקודת מבט שונה מזו המוכרת. גת, שהיה בן שבע כשהחלה המלחמה, מתאר את חיי היומיום בגטו כמעין סרט חי, עם סיפורים על חיי קהילה ומסחר תחת הכיבוש הנאצי. הספר עוסק גם בביקורת על ההנהגה היהודית והעולם שלאחר המלחמה, כולל שאלות קשות על התמודדות היישוב העברי עם ניצולי השואה. מה שמייחד את הספר הוא הביקורת המעמיקה של המחבר על ההיסטוריוגרפיה של השואה והאופן שבו היא נחקקת בזיכרון הקולקטיבי. זהו ספר לכל מי שמחפש להבין את השואה מזווית חדשה, ואינו מפחד להתמודד עם שאלות נוקבות ומורכבות.

ספרו של עלי גת אינו “עוד ספר זיכרונות של ניצול שואה”, אף על פי שעלי גת אכן שרד את השואה ומגולל בספר זה את זיכרונותיו. שנים רבות עסקתי בעצמי ויחד עם פרופ’ זאב לקויר וד”ר חיים שמיר מאוניברסיטת תל אביב בחקר משטר הכיבוש הנאצי באירופה הכבושה, ואף העברתי קורסים בנושא. במרוצת השנים קראתי עשרות רבות של ספרי זיכרונות שכתבו ניצולי שואה וסייעתי בכתיבת חמישה מהם. ספרו של עלי גת שונה מכולם מכמה וכמה בחינות. אמנה אותן לא לפי סדר חשיבותן, שכן לכל אחת מהן משקל סגולי משלה. ראשית, עלי גת היה בן שבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה. מאחר שנתברך בזיכרון מעולה, זיכרון צילומי, ומשום שנתברך בכישרון ספרותי, נדמה למי שקורא את פרקי הזיכרונות שלו בספר זה שהוא צופה בסרט. די היה בסיפורו האישי הדרמטי כדי להצדיק את קריאת ספרו. אבל יש בספר זה הרבה יותר מסיפור אישי. עלי גת מתאר את החיים בגטו, ומסיפורו מצטיירת תמונה שונה מאוד מתמונות הגטו “המסורתיות”: גת מתאר חיי משפחה, חיי קהילה וחיי מסחר, יהודים שהיו יוצאים מהגטו לעבודה ולפרנסה וחוזרים כמעט כאילו לא היה הצבא הגרמני בשטח. הניהול העצמי היום-יומי של הגטאות נעשה בידי מועצת היהודים, היודנראט, כמעט בלי התערבות מצד השלטונות הגרמניים. עלי גת שרד את השואה, עלה לארץ ישראל במסגרת “עליית הנוער” וחווה את שלילת השואה ואת השאלה “מדוע הלכתם כצאן לטבח?” מצד אנשי היישוב העברי בארץ. עלי גת התבגר במדינת ישראל, הקים משפחה והתפרנס בכבוד עד שיצא לגמלאות. במשך שנים התעמק בהיסטוריוגרפיה של השואה ובגופים המופקדים על שימור זכר השואה לבל תישכח ולבל תישנה חלילה. נתגבשה בלבו ביקורת קשה על שומרי הגחלת, ואת ביקורתו העלה על הכתב בין פרקי הזיכרונות שלו לצד הרהורים על קשת של נושאים, כגון האנטישמיות, הפולנים והכנסייה הקתולית. חשיבות מיוחדת נודעת לדעתו של המחבר – דעה מיוחדת ושונה מזו שרווחה במרוצת השנים – בשאלה כיצד הצליחו הנאצים להשמיד מיליוני יהודים בפרק זמן קצר כל כך ובמינימום משאבים מצדם – במיוחד בכוח אדם. גת חולק על האשמה הגורפת שהעם היהודי מאשים את העם הגרמני. הוא מתאר את המצב המיוחד והמסובך של שלושה מיליוני יהודי פולין ומסביר אותו, ומערער על נטייתנו הטבעית לתאר מעשי גבורה של יהודים בשנות השואה. וכל זה שזור בפרקי זיכרונות אישיים מרתקים המפעימים את הלב. ספרו של עלי גת מרתק, מאלף, ויותר מכול – מעורר מחשבה. אפשר לחלוק עליו, פה ושם, אבל אי אפשר להישאר אדישים כלפיו וזו תרומתו החשובה למדף הספרים העוסקים בשואה.