סמדר אימור היא רקדנית, כוריאוגרפית, אומנית־קול ומורה. יצרה עבודות מחול רבות לפסטיבל ישראל ולפסטיבלים נוספים בארץ ובעולם. עבודתה כוללת גישות אמנותיות, תרפויטיות והתפתחותיות ומשלבת פרקטיקות שמאניות ובודהיסטיות. למדה עיצוב סביבה באקדמיה לאומנות בצלאל, השלימה לימודי תואר ראשון באקדמיה למוסיקה ומחול על שם רובין ותואר שני בלימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. לימדה כשלושים שנה אימפרוביזציה וקומפוזיציה בארץ ובאירופה. היא מפתחת שיטת "אינטגרציית קול בתנועה" אותה היא מלמדת כיום בארץ ובחו"ל, ומייסדת מרכז "סינפסה" שבניהולה. "לִפְעָמִים אִשָּׁה הִיא חַיָּה אֲבוּדָה", אומרת סמדר אימור בשיר הפותח של מסע הציפורים הכבדות, ופונה לעסוק בטירוף וביופיו: "מִי שֶׁרוֹצֶה אוֹתָהּ אִשָּׁה / מְפַרְפֵּר בִּסְבַךְ עֶרְוָתָהּ, / נוֹשֵׁק לְטֵרוּפָהּ / מִתְגּוֹלֵל לְרַגְלֶיהָ הַקָּשׁוֹת / מְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ, עַל נַפְשָׁהּ". ברוח זו לאורך הספר כולו הקונפורמיות היא מן השירים והלאה הן מצד התוכן והן מצד האופן: שפתה של אימור חושנית ופורמת גבולות, ולא פעם רצופה בחזרות של ספק אובססיה ספק השבעה, או שוברת באקספרסיביות עזה גם את התחביר של דיבורה. שיריה חושפים דרמות יצריות, רוויים תשוקה, אך לעיתים — כמו בשירים המספרים על עזיבתה את חייה הקודמים למען האהבה — גם כאב. אהבת חינם גֵּרַשְׁתִּי עַצְמִי מִבֵּיתִי, מִיַּקִּירַי חָלַצְתִּי נַעֲלַי. לְכִי לָךְ, אָמַרְתִּי לְאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, לֹא מֻבְטַחַת, לֹא זָבַת חָלָב וְלֹא זָבַת דְּבַשׁ. עֲטוּרֵי זֵרֵי קוֹצִים כִּתַּתְנוּ רַגְלֵינוּ אֶל עֵץ הַחַיִּים, יָדֵינוּ מְגֹאָלוֹת בְּאַהֲבָה. גם בשיריה המטפיזיים שפתה פורעת את הדיבור, ואף שהם נושאים אופי של תפילה או שיחת נפש בין אדם לאלוהיו, אותו זרם רגשי־תשוקתי עובר בהם לא פחות מאשר בשיריה הארוטיים. הדיבור עבורה הוא כורח או דרך, אבל לא פתרון. בסופו של דבר, אומרת אימור, יש אולי הבעה במילים אך לא גאולה: "קַבֵּל אוֹתָנוּ כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ / עֲרֻמִּים, אֲבוּדִים, בְּשֶׁקֶט. / כִּי הַמִּלִּים מַרְחִיקוֹת אוֹתָנוּ / לִמְחוֹז אֵין חֶפְצֵנוּ. / קַבֵּל אוֹתָנוּ כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ, / אֲבוּדִים". מסע הציפורים הכבדות מוסיף למדף השירה הישראלית קול בשל ושונה של שירה אינטנסיבית, המחברת בדרך רעננה ולא צפויה בין הארוטי לנשגב.

סמדר אימור היא רקדנית, כוריאוגרפית, אומנית־קול ומורה. יצרה עבודות מחול רבות לפסטיבל ישראל ולפסטיבלים נוספים בארץ ובעולם. עבודתה כוללת גישות אמנותיות, תרפויטיות והתפתחותיות ומשלבת פרקטיקות שמאניות ובודהיסטיות. למדה עיצוב סביבה באקדמיה לאומנות בצלאל, השלימה לימודי תואר ראשון באקדמיה למוסיקה ומחול על שם רובין ותואר שני בלימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. לימדה כשלושים שנה אימפרוביזציה וקומפוזיציה בארץ ובאירופה. היא מפתחת שיטת "אינטגרציית קול בתנועה" אותה היא מלמדת כיום בארץ ובחו"ל, ומייסדת מרכז "סינפסה" שבניהולה. "לִפְעָמִים אִשָּׁה הִיא חַיָּה אֲבוּדָה", אומרת סמדר אימור בשיר הפותח של מסע הציפורים הכבדות, ופונה לעסוק בטירוף וביופיו: "מִי שֶׁרוֹצֶה אוֹתָהּ אִשָּׁה / מְפַרְפֵּר בִּסְבַךְ עֶרְוָתָהּ, / נוֹשֵׁק לְטֵרוּפָהּ / מִתְגּוֹלֵל לְרַגְלֶיהָ הַקָּשׁוֹת / מְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ, עַל נַפְשָׁהּ". ברוח זו לאורך הספר כולו הקונפורמיות היא מן השירים והלאה הן מצד התוכן והן מצד האופן: שפתה של אימור חושנית ופורמת גבולות, ולא פעם רצופה בחזרות של ספק אובססיה ספק השבעה, או שוברת באקספרסיביות עזה גם את התחביר של דיבורה. שיריה חושפים דרמות יצריות, רוויים תשוקה, אך לעיתים — כמו בשירים המספרים על עזיבתה את חייה הקודמים למען האהבה — גם כאב. אהבת חינם גֵּרַשְׁתִּי עַצְמִי מִבֵּיתִי, מִיַּקִּירַי חָלַצְתִּי נַעֲלַי. לְכִי לָךְ, אָמַרְתִּי לְאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, לֹא מֻבְטַחַת, לֹא זָבַת חָלָב וְלֹא זָבַת דְּבַשׁ. עֲטוּרֵי זֵרֵי קוֹצִים כִּתַּתְנוּ רַגְלֵינוּ אֶל עֵץ הַחַיִּים, יָדֵינוּ מְגֹאָלוֹת בְּאַהֲבָה. גם בשיריה המטפיזיים שפתה פורעת את הדיבור, ואף שהם נושאים אופי של תפילה או שיחת נפש בין אדם לאלוהיו, אותו זרם רגשי־תשוקתי עובר בהם לא פחות מאשר בשיריה הארוטיים. הדיבור עבורה הוא כורח או דרך, אבל לא פתרון. בסופו של דבר, אומרת אימור, יש אולי הבעה במילים אך לא גאולה: "קַבֵּל אוֹתָנוּ כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ / עֲרֻמִּים, אֲבוּדִים, בְּשֶׁקֶט. / כִּי הַמִּלִּים מַרְחִיקוֹת אוֹתָנוּ / לִמְחוֹז אֵין חֶפְצֵנוּ. / קַבֵּל אוֹתָנוּ כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ, / אֲבוּדִים". מסע הציפורים הכבדות מוסיף למדף השירה הישראלית קול בשל ושונה של שירה אינטנסיבית, המחברת בדרך רעננה ולא צפויה בין הארוטי לנשגב.