ניתן לומר כי קיים דימיון מסויים בין העיסוק הפילוסופי ובין ההומור. גם הפילוסופים וגם ההומוריסטנים מתבוננים בעולם מבפנים ומבחוץ, מקרוב ומרחוק בעת ובעונה אחת. הם מעורבים בנושאים בהם הם עוסקים, נושאים אלה חשובים להם, דורשים את התייחסותם, אך הם מציבים מרחק מסויים בינם ובין הנושאים, מתבוננים בהם מעמדה פרספקטיבית, בוחנים אותם מבחוץ. גם הפילוסופיה וגם הבדיחות יוצאות מאותן נקודות מוצא נון־קונפורמיסטיות, חתרניות, שוברות מוסכמות. בשתיהן נבחנים כל ההבטים של החיים בראייה פולשנית, שתיהן נועזות לשחוט פרות קדושות, להציג בקלונן אמיתות מוסכמות וחשיבה סטיריאוטיפית. שתיהן אינן מקבלות כמובן מאליו אמונות דתיות, מימצאים מדעיים, תיזות חברתיות וכיו"ב. גם ההומור וגם הפילוסופיה הם פרי הסכמה חברתית המאפשרת שבירת המוסכמות, התייחסות מקורית ונונקונפורמיסטית, זכות להפר את השלווה ולפעול בניגוד לציפייה החברתית. בנסותו לאפיין את ההומור בולט הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, ששאל מה פירוש הדבר שלאנשים יש חוש הומור והוא משיב כי פירושו שהם פועלים בניגוד לציפייה של זולתם. מכאן, אם מקובל בין אנשים שכשאתה זורק כדור לזולתך הוא תופס אותו וזורק אותו אליך בחזרה, בעל חוש ההומור אינו זורק אותו אליך בחזרה אלא שם אותו בכיסו. נראה כיצד עשויות הבדיחות והשנינה להאיר מושגים ועקרונות פילוסופיים; עד כמה טעונות הבדיחות בתכנים פילוסופיים; כיצד הן מגרות את החשיבה ומעוררות אותה לבחינה ולביקורת; עד כמה יש בהן מדרכי הטיעון הפילוסופי, החקר, ההשוואה, ההסקה ואפילו הפילפול וההיגיון התלמודי. כשנשאלו הליצנים: "איך אפשר להסביר שהמלאכים יכולים לעוף?" השיבו "כי הם לוקחים את עצמם בקלות". מסתבר שקלות זו של הבדיחה והצחוק, ההומור והשנינה נושאים אותנו אף לגבהים של החשיבה וההגות הפילוסופית, ומטעימים אותנו גם מעמקותה ומאפשרים לנו לנוע בקלילות בין המעמקים והגבהים כשאנו רוקמים שיח פילוסופי הומוריסטי. המחבר פרופ. אדיר כהן משמש כפרופסור לפילוסופיה חינוכית, לביבליותרפיה ולהומורתרפיה באוניברסיטת חיפה. הוא מחברם של ספרים רבים בתחומים הללו, עורך של כתבי עת וחתן פרסים רבים, ישראליים ובינלאומיים, על השגיו בנושאים אלה.