כשהציצו השכנים מהחלונות בשעה תשע בבוקר, ראו את ריבה צועדת במרץ, מושכת אחריה עגלת קניות. תמיד יצאה בשעה הזאת, רק שהיום פסעה אחריה אישה צעירה שמעולם לא נראתה ברחוב השקט והירוק ברמת אביב. היא נראתה להם אסיאתית. הליכתה הייתה שפופה משהו ופניה חסרות הבעה. ריבה ואנאבל נכנסו למכולת. מעבר לדלפק, ליד הקופה, עמד אדם כבן חמישים, כרסתן, ומעל שפתו העליונה שפם מטופח שנראה היה כי גולח עם סרגל שסימן את שוליו. "גברת ריבה," קיבל אותה בשמחה, "בוקר טוב ובשעה טובה, תתחדשי!" "בוקר טוב גם לך," חייכה אליו בחום בעודה בוחנת את בגדיה ומיטיבה את תסרוקתה. "ולמה הברכות? במה התחדשתי?" "תתחדשי," חזר על דבריו, מרים סנטרו לעבר אנאבל שעמדה מאחוריה. "אה... זה..." ריבה החמיצה פניה, "עוד שבוע היא כבר לא תהיה פה." שתי נשים שקופת נפגשות. באילו גוונים צובע המפגש את חייהן? ריבה, קשישה תל אביבית נמרצת ועצמאית ואנאבל, צעירה פיליפינית, נכנסות בעל כורחן, אחת אל תוך חייה של השנייה.