"בלילות שחלפו עליי, כשהייתי לבדי, הרחק מן ההמולה האנושית, בעוד המחשבות מתרוצצות בראשי ללא הרף, לא אחת הרהרתי, חשתי ממש, את יתרון הנשמה על הגוף הפיזי. ממש חשתי - בשעות בהן עמדתי על פי התהום - את רצון הנשמה לשוב אל כור מחצבתה, כמו מבקשת להעפיל מעלה ולנטוש אותי כליל. היו אלה מחשבות בלתי נמנעות, ואני גם איני סבור שמי שהיה שרוי מצב שכזה, הדומה לזה בו הייתי, היה חש אחרת. איני סבור שאני היחיד שחש זאת. באופן כלשהו, אלו הן מחשבות לגיטימיות למצב שכזה, שבמהותו, הוא סתירה, מאבק נואש בין נפש האדם לגופו. לי נדמה, שאין אדם תחת השמש שלא חש, ולו פעם אחת בחייו, את יתרונה וקלילות תנועתה של הנשמה, לעומת קושי התנהלותו ופגמיו של הגוף היגע, העייף, השבור מיסודו. איזה כלי עצוב הוא הגוף, חלש, עייף ובוגדני. באיזו קלות הוא מאבד מחוסנו.""אדם צועד בשוך הלילה ממית את גופו ונשמתו ממריאה אל על". זהו חלקה השני של הטרילוגיה "פני עצמי" מאת המשורר יחזקאל נפשי, המגוללת את סיפורו של נער הנולד עם מום נדיר בגופו, נפלט ממסגרות של בית-הספר ומשפחה, ונאלץ לחוות את תקופת הילדוּת והנערות כמתבונן מן הצד. עד אשר בגיל 18 , לאחר שמסרבים לגייסו, הוא גומר אומר בלבו להיכנס לסדרת ניתוחים ולאחריהם להפוך אולי ל"אחד האדם". סדרת הניתוחים אורכת כשנתיים בקירוב, ומביאה אותו עד סף הייאוש, הן הפיזי והן הגופני, וזאת בעוד האנשים עימם גדל בדיוק מתחילים את חייהם. לאחר מכן הוא מחליט "לפצות עצמו" ויוצא למסע חובק עולם בין יבשות, הרפתקאות, גילויים וחוויות מיניות, נפשיות ורליגיוזיות,שלבסוף מבהירים לו היטב מהו מקומו בחברה האנושית, ובעצם ביקום כולו.לכל אורך המסע אנו נחשפים לנפש ספרותית יוצאת דופן ובלתי מתפשרת, המוצאת את פיסות אושרה המועט בספרים ובכתבי תיאולוגיה, בשירה ובפרוזה, ביצירה, ומנהלת קונפליקט תמידי בין המילים לחיים עצמם, בין נטייתה הטבעית להתבודדות וסגפנות, אל מול הצורך לקחת חלק בחברה האנושית ולחוות את החיים כפי שמצופה."פני עצמי" הוא סיפור חיים מכמיר-לב, יוצא מגדר הרגיל, המספק רגעי כתיבה עזים וכנות המותירה את הקורא נפעם ללא הרף. הוא בעצם, במובן מסוים, סיפורם של כל הבודדים, הנידחים של המציאות האנושית, אלו שהחיים אילצואותם לחיות בצללי ההוויה והם תרים ללא לאות אחר המשמעות הקיומית המסתתרת מאחורי רובדי החיים עצמם, בגרעין מאחורי הגרעין, אינם מתפשרים עם הנורמות החברתיות, ותוך כדי כך מטהרים את עצמם.עמיחי שלו