"פסקול זה המוסיקה שמלווה סרטים, אבל את החיים לא מלוות מנגינות ובגלל זה החיים בכלל לא כמו סרט..." הסביר עמוס לאחותו שלומית. אך איזה פסקול היה מלווה את חייה של שלומית לו היו סרט? את חייה של שלומית, שגדלה והתבגרה בעיר רמלה של שנות השישים, ליוו קולותיהם השרוטים של הביטל'ס שבקעו מההטרנזיסטור הישן במטבח של דירת השיכון הקטנה, צעקות מריבותיהם של השכנים שחדרו בנקל דרך הקירות הדקים, צלילי הדיסקו שנשאה הרוח דרך שדות הסביונים מדיסקוטק "קליפסו" האגדי, ומנטרות המאמינים בהודו, אליה נסעה למצוא תרופה לסיוטי טראומת ילדות שנשאה בתחתית בטנה. "זהו רומן נוגע ללב, אמיתי, כתוב בכישרון ייחודי, שבו מתקיימים צד בצד תמונות ריאליסטיות אמינות של חברה ססגונית בחצר האחורית של החברה הישראלית, ומחזות הזויים, פרי דמיונה הילדותי של גיבורת הרומן”. חיים פסח. "קליפסו רמלה הוא רומן עם שתי גיטרות, בס, תופים. תופי רמלה מכים בגיבורים, הבס הוא הפסקול של שנות השישים, מיתרי הגיטרות נקרעים מעמוד לעמוד ועל הבמה ציפי שחרור שרה לנו סולו. סולו מרגש מאוד”. רוני סומק. קליפסו רמלה הוא רומן ראשון של הסופרת והמשוררת ציפי שחרור, זוכת פרס אקו"ם, כלת פרס ראש הממשלה בשנים 1994 ו– 2003 ועוד. ציפי שחרור פרסמה ספרי שירה, קבצי סיפורים וספרים לילדים ונוער, עורכת מאזנים - כתב עת לספרות, ומנהלת אמנותית באתר פואמה.