"[1] פרופסור עמנואל אֹור נסע בתחילת אוקטובר,כהרגלו זה שנים,לכנס מקצועי – כבר קשה לו לזכור בכמה כנסים כאלה השתתף והיכן נערכו – ואולם,הנסיעה הזאת הייתה שונה מקודמותיה [2] ולא משום שאין קרקע נוחה מעיר זרה,חדר קטן בפנסיון צנוע,ובעיקר,גיל שישים המתקרב,לעריכת חשבון נפש ולהתחדדות ההכרה המדאיבה כי כבר מאוחר להתעוררות פנימית – כזאת שמטהרת את הנפש מכל מיני רוחות מאוב המסתובבות בתוכה וטורדות את מנוחתה [3] הייתה לפרופסור אור מוּדעוּת עצמית גבוהה ולכן הכיר כבר מזמן באוזלת היד של המנגנון היוצר שלו,זה המכונה motus animi continuus – אותו כוח פנימי פעיל ומדרבן,הבורא רעיונות מקוריים ובעיקר יצירות שנדרש להן שאר רוח. לכן,כבר מזמן חדל לְצפות למקרה שיתרחש "לפתע פתאום" ויניע את חייו לכיוון לא צפוי; לאיזו תכלית עמומה המצויה באופק,ואשר טיבה אינו ידוע מראש,או לאיזו הארה. […] ובכל זאת,אי-שקט כבוש ליווה אותו במהלך השבוע שסיבתו הייתה מריבה לא צפויה עם עיינה,בתה של אשתו השנייה,ימים אחדים לפני הנסיעה." מתוך שנות אוֹר כך,בשפה שנושמת עמוק וניזונה מהתבוננות פילוסופית אַל-זמנית בנפש פנימה,נפתחת הנובלה המפתיעה הזאת,פרי הווייתו,חלומותיו והתפכחויותיו של גבר יהודי-ישראלי-אירופי מזדקן מוקף אנשים ומילים,נושם היסטוריה עתיקה ותרבויות קלאסיות,רדוף זיכרונות ופגיעות כואבות,מוצף ביצרים אסורים; אדם בודד מאוד שראה הכול ואינו מצפה עוד לדבָר לאחר שנדמה לו שהבין את משמעות החיים – הרוחניים והחומריים – על גדולתם ואפסותם. שלוש השנים הללו בחייו של גיבור הנובלה מצטיירות כשלוש שנים שגרתיות – אף כי מלאות אירועים קטנים החורגים מן השִגרה – וכ"שנות אור" כאחת,ואין זה ברור אם המאורעות הבדידים קשורים זה בזה,או שמדובר ברצף ובסדר מדומים ואקראיים,שכן הזמן הוא אחד ואינסופי. מתחת לשלוות חייו הנראית לעין של הפרופסור הנחשב להיסטוריה,זורמים בעוצמה מאופקת רגשות סמויים – ופצעים שממאנים להגליד שותתים דם ומזכירים תקופות וסודות שמוטב היה אילו נשכחו. הזרמים העמוקים הללו שוצפים-קוצפים ממעמקי נפשו של איש האקדמיה המבוגר והבוגר לכאורה,שנותר בסופו של דבר הילד שהיה,וסיפור חייו העומד להסתיים זורם בספיראלות מסחררות מרמת אביב ללייפציג ובחזרה,טלטלות נפש המשתלטות על גם החלל הנפשי של הקורא ושובות אותו בקסם אינטלקטואלי ורגשי מיוחד במינו עד כדי תחושה ש"עובדות הן בדיוֹת,דברים שאנו משערים ואינם אלא פרי רוחנו,ואולם אין בכך כדי לשלול את מוחשיותם". ר"מ מספריו הנוספים בפרוזה של יעקב שביט: קמיע ועוד סיפורים (1978),לא היו הלילה חזירים (1978),סיפור-מסע: להביא את ג'וני וייסמילר לאפריקה (1992). שירה: הטיול הגדול (1993( וספרי הילדים: אנייה במזוודה(1974),עוג הגדול ועוג הקטן (1982),נגה דמעות (2006).

"[1] פרופסור עמנואל אֹור נסע בתחילת אוקטובר, כהרגלו זה שנים, לכנס מקצועי – כבר קשה לו לזכור בכמה כנסים כאלה השתתף והיכן נערכו – ואולם, הנסיעה הזאת הייתה שונה מקודמותיה [2] ולא משום שאין קרקע נוחה מעיר זרה, חדר קטן בפנסיון צנוע, ובעיקר, גיל שישים המתקרב, לעריכת חשבון נפש ולהתחדדות ההכרה המדאיבה כי כבר מאוחר להתעוררות פנימית – כזאת שמטהרת את הנפש מכל מיני רוחות מאוב המסתובבות בתוכה וטורדות את מנוחתה [3] הייתה לפרופסור אור מוּדעוּת עצמית גבוהה ולכן הכיר כבר מזמן באוזלת היד של המנגנון היוצר שלו, זה המכונה motus animi continuus – אותו כוח פנימי פעיל ומדרבן, הבורא רעיונות מקוריים ובעיקר יצירות שנדרש להן שאר רוח. לכן, כבר מזמן חדל לְצפות למקרה שיתרחש "לפתע פתאום" ויניע את חייו לכיוון לא צפוי; לאיזו תכלית עמומה המצויה באופק, ואשר טיבה אינו ידוע מראש, או לאיזו הארה. […] ובכל זאת, אי-שקט כבוש ליווה אותו במהלך השבוע שסיבתו הייתה מריבה לא צפויה עם עיינה, בתה של אשתו השנייה, ימים אחדים לפני הנסיעה." מתוך שנות אוֹר כך, בשפה שנושמת עמוק וניזונה מהתבוננות פילוסופית אַל-זמנית בנפש פנימה, נפתחת הנובלה המפתיעה הזאת, פרי הווייתו, חלומותיו והתפכחויותיו של גבר יהודי-ישראלי-אירופי מזדקן מוקף אנשים ומילים, נושם היסטוריה עתיקה ותרבויות קלאסיות, רדוף זיכרונות ופגיעות כואבות, מוצף ביצרים אסורים; אדם בודד מאוד שראה הכול ואינו מצפה עוד לדבָר לאחר שנדמה לו שהבין את משמעות החיים – הרוחניים והחומריים – על גדולתם ואפסותם. שלוש השנים הללו בחייו של גיבור הנובלה מצטיירות כשלוש שנים שגרתיות – אף כי מלאות אירועים קטנים החורגים מן השִגרה – וכ"שנות אור" כאחת, ואין זה ברור אם המאורעות הבדידים קשורים זה בזה, או שמדובר ברצף ובסדר מדומים ואקראיים, שכן הזמן הוא אחד ואינסופי. מתחת לשלוות חייו הנראית לעין של הפרופסור הנחשב להיסטוריה, זורמים בעוצמה מאופקת רגשות סמויים – ופצעים שממאנים להגליד שותתים דם ומזכירים תקופות וסודות שמוטב היה אילו נשכחו. הזרמים העמוקים הללו שוצפים-קוצפים ממעמקי נפשו של איש האקדמיה המבוגר והבוגר לכאורה, שנותר בסופו של דבר הילד שהיה, וסיפור חייו העומד להסתיים זורם בספיראלות מסחררות מרמת אביב ללייפציג ובחזרה, טלטלות נפש המשתלטות על גם החלל הנפשי של הקורא ושובות אותו בקסם אינטלקטואלי ורגשי מיוחד במינו עד כדי תחושה ש"עובדות הן בדיוֹת, דברים שאנו משערים ואינם אלא פרי רוחנו, ואולם אין בכך כדי לשלול את מוחשיותם". ר"מ מספריו הנוספים בפרוזה של יעקב שביט: קמיע ועוד סיפורים (1978), לא היו הלילה חזירים (1978), סיפור-מסע: להביא את ג'וני וייסמילר לאפריקה (1992). שירה: הטיול הגדול (1993( וספרי הילדים: אנייה במזוודה(1974), עוג הגדול ועוג הקטן (1982), נגה דמעות (2006).