"תאורטיקני הצדק החברתי יצרו דת חדשה, מסורת של אמונה העוינת בפועל את ההיגיון, את ההפרכה ואת כל סוגי המחלוקת" "גבר לבן פריבילג" ו"מרחב בטוח", "ניכוס תרבותי" ו"קציני גיוון", "מדע גברי" ו"גזענות מערכתית", "תרבות הביטול" ופיטורים בגלל שימוש ב"מילים אסורות" ובשל התנגדות לביזה, קורסי חובה לעובדי מדינה ב"תיאוריית גזע ביקורתית" והתנגדות עקרונית למכשירי שמיעה – המושגים והתופעות הללו חרגו בעשור החולף מתחומיהם הצרים של חוגים מוגדרים באקדמיה ושל חסידי מה שמתכנה "תיאוריות ביקורתיות" או "תיאוריות הצדק החברתי", והשתלטו על התקשורת והאקדמיה, מקומות העבודה ובתי הספר במדינות המערב. הלן פלקרוז וג'יימס לינדזי, שני אקדמאים אמריקנים ליברלים, התמסרו לחקר היסודות ההגותיים של התופעות הללו. בספרם תיאוריות ציניות הם מתחקים אחר התגלגלותו של הפוסט-מודרניזם הביקורתי והמפרק לכדי משנה יישומית המחליפה את הספקנות הקיצונית בוודאות קנאית. בניתוחם מראים המחברים כיצד נשמרים העקרונות הפוסט-מודרניים הציניים גם בגלגוליהם המאוחרים – אלה הפועלים עתה, באותו חרון נחוש, נגד המודרנה, הליברליזם וחופש הפרט כמו גם נגד אבות הפוסט-מודרניזם עצמם. מדוע, לפי תיאוריות "הצדק החברתי", רק לבנים, וכל הלבנים, הם גזענים? מה הפסול העקרוני שמצאו הוגי הפוסט-קולוניאליזם בהיצמדות לעובדות? איך הפכו מכשירי השמיעה ל"ג'נוסייד נגד חירשים"? כיצד יוכלו שוחרי חופש המחשבה, הביטוי והמחקר לעמוד על נפשם?