בספר "דמעות בגודל החידקל", יפה מפיחה חיים ברמת גן של שנות החמישים, על שלל דמויותיה הצבעוניות והייחודיות: האיש הספק משוגע ספק צדיק, האשכנזי שלא יכול ללכת אבל ברור שצריך לסחוב אותו לבית הכנסת אפילו שהוא אשכנזי, הדודה העיראקית העשירה מלונדון עם האישיות המסנוורת שכל משפט שלה יכול להיכנס לספר ציטוטים של דברי חכמה, האם החזקה וההוללת שמנחילה את מורשתה לבתה, האב שנולדו לו חמש בנות והוא מרגיש הרחק בעורף האויב ועוד. אך העיקר בסיפורים אינו הציור המדויק ורב המימדי של הדמויות, אלא מערכות היחסים המורכבות ביניהן והמפגש בין עולמות הנבדלים זה מזה אך נאלצים להיפגש: הילדה הנכה היושבת בכתה ליד "מלך הכיתה" הכריזמטי, בנות המשפחה שמשמרות עבור אב מסורתי סגנון חיים של פעם, תוך הסתרת העובדה שהבת הולכת לבית הספר, הבת שרוצה להתגרש מבעלה הבוגדני אל מול אמה שלא מכירה כלל במושג הגירושין, האחות שיודעת יותר טוב מכולם לאיזו בת זוג אחיה זקוק, מול גיסתה התמימה והשונה. לפיכך, התחושה המלווה את הקוראים במהלך הקריאה איננה היזכרות סנטימנטלית בעולם שכבר עבר, אלא מציאות רבת סתירות ומורכבת הרלוונטית גם לימינו.