שם: המלכה מרגו סופר: אלכסנדר דיומא שנת הוצאה: 1845 שנת הוצאת התרגום: 2025 מתרגם: מוטי לבון הוצאה: ספרות יפה אמ;לק – הוא ספר ארוך והוא מקבל סקירה ארוכה. אהבתי, מומלץ לאוהבי היסטוריה. אני מרגיש כאילו תפסתי מגדל שן הנושק לעננים. לקח לי זמן להגיע לסופו וכשהגעתי והסתכלתי מרומי הרקיע על הדרך שזה עתה עשיתי לא יכולתי שלא להתפעל, מזה שהצלחתי. אי שם, אפוף בענני נוצה, התיישבתי לספר לכם על סיפור של אהבה, שנאה, בגידה ומזימה, ומה שבניהם. ללא דיחוי נוסף, כי הבוט של הקבוצה עוד רגע עושה לי ביקור בית, הנה היא הסקירה שלי על המלכה מרגו. המלכה מרגו, הוא מרומניו המפורסמים ביותר של גדול הספורים הצרפתיים אלכסנדר דיומא, המספר את סיפורה של אישה היסטורית, חזקה, יוזמת, ומעל הכל מלכה, המלכה-האם. קטרינה דה מדיצ'י היא אלמנתו של אנרי השני ואימם של מלך צרפת שארל התשיעי, אנרי השלישי, פרנסואה השני, ומרגריט. הסיפור עוקב אחר עלילותיה של קטרינה בעודה פועלת לשמר את כוחה בכס. בעזרת תכסיסים, מרגלים, משרתים אפלוליים, וקסם שחור קטרינה שולטת ביד קשה בלובר ובתושביו. אי לכך הסיפור שלפנינו הוא סיפור היסטורי רווי מתח ואינטריגות, עם נגיעות במגיה וקסם שחור, הנמצא על הגבול בין אימה ופנטזיה. אין זה מפתיע אם כך לראות מדוע סיפורה של קטרינה השפיע כה רבות על... מה? זה לא עליה? אוי נכון! סליחה, אני אתקן את עצמי. המלכה מרגו, הוא תרגומו האחרון של מוטי לבון המקים לחיים מחדש את רומנו המפורסם של אלכסנדר דיומא העוקב אחר חייו של אנרי מלך נווארה (נסיכות פרוטסטנטית). מוטי, דרך כתביו של דיומא, מביא את סיפורו של המלך הפרוטסטנטי המשודך על ידי המלכה-האם לביתה מרגריט. בתרגום זה אנחנו מקבלים תחושה אותנטית לא רק של התקופה בה מסופר הסיפור (המאה ה-16) אלא גם של התקופה בו הוא נכתב (המאה ה-18). דיומא פונה לעיתים לקורא ומתייחס להבדלי השנים שבין קוראיו לדמויות בספרו. אהבתי שהערות כאלו נשמרו בתרגום. התרגום הזה של "המלכה מרגו" מרגיש כמו קפסולת זמן. נקודה ספרותית בזמן שנלקחה דרך מנהרת זמן והונחה על שולחני. אפילו העיצוב של הכריכה והכותרות מחקים את סגנון הרוקוקו של התקופה. אם זאת, לכל דבר חיובי יש שלילי, והדבקות הזאת באותנטיות באה לעיתים על חשבון הקצב. כי לפני 200 שנה היה חשוב להסביר את הייחוס של כל אציל וכל נסיכה, היה חשוב לעצור את העלילה בשביל לתאר את מלאכת הציד של פעם, וזה ממש חשוב לעצור הכל! בשביל גינוני נימוס. כן, פעם כתבו לאט יותר ובתרגום הזה לא נעשה מאמץ להתאים את הקצב של הסיפור לימינו. זאת תמיד תהיה הבעיה עם תרגום קלאסיקה. האם זה נכון, בשביל להביא את קורותיו של מלך נוואר למילניום החדש, לערוך מחדש את יצירתו של דיומא? עד כמה ניתן לערוך ולשייף קלאסיקות לפני שהן מאבדות מזהותן? קשה לי להגיד איפה הגבול. אני רק יודע שהיו עמודים שלמים שנלחמתי לקרוא ולא להיכנע לשינה. מרתק ככל שיהיה סיפורו של מלך נוואר, גיבור הספר, אבל זה לא יהרוג אותו להגיע לנקודה בפחות מארבעים עמודים. תסלחו לי בבקשה, אבל אנרי הוא כזה מלומד וכזה פוליטיקאי שבתור דמות ראשית היה לי קשה...מה? הספר גם לא עליו? אז על מי? אוי! אוי! אלף ואחד שדים! כמובן. המלכה מרגו, בקיצור, הוא סיפור של תקופה שאבדה. תקופה שבה הגבולות בין רוע לאצילות שברירי כמו נישואים קתולים. כן, כן, סיפורינו עוקב אחר שני אצילים, לה מול ואניבל קוקונס, המוצאים את עצמם בתוך הקלחת של פריז. בזמן שקתרינה זוממת נגד מלך נוואר, וילדיה זוממים אחד נגד השני, שני החברים/אויבים עוסקים במה שחשוב באמת, אהבה. אחת המעלות של דיומא כסופר היה בשילוב של טרגדיה וקומדיה בסיפוריו. הרגעים שזכינו לבלות עם צמד החברים היו לנקודות האור של הסיפור. בין הזוממים לכתר, סיפורם של שני חברים החולקים את רוע גורלם, בכך שהתאהבו ללא חת בנשים העולות עליהם במעמד, הוא זריקת האנושיות שהסיפור היה צריך. קצרה היריעה מלתאר את בנית דמותם המופתית ואת ההרפתקאות אליהם הם לוקחים את הקורא. נכון, שההתחלה הייתה רעועה, עם המעבר מחברים לאויבים וחזרה לחברים. אבל ברגע שזה נגמר, סיפורנו יכול להתחיל ו...מה?! מה זאת אומרת הם לא הדמויות הראשיות של הספר? אז מי הדמות של הספר? קראתי עכשיו 524 עמודים, בגופן 8! לא יכול להיות שאני לא יודע מי הדמות הראשית! *מסתכל על הכריכה היא? באמת? טוב נו... המלכה מרגו, מספר (בהיקפן של ההקיפן) את סיפורה של המלכה מרגריט (מרגו) שנישאה למלך נוואר כחלק ממזימותיה של אמה. בזמן הזה מרגו, שלא אוהבת את בעלה והוא לא אוהב אותה, מוצאת אהבה אסורה איתה היא מבלה את רוב הספר. ברקע. מקווה שהבנתם את ההלצה שלי עד כה, הדמות המופיעה בכריכה וזאת שהספר נקראה על שמה! לא ממש חשובה לעלילה. היא כן חכמה, אבל היא לא מאוד יוזמת. בטח שלא כמו אימה. סיפור אהבתה הוא חמוד והכל, אבל השיא מגיע בשלב מאוד מאוחר. שזה רגע מרגש ויפה, אבל מאוחר. אנחנו לא לומדים על הילדות של מרגו, או אפילו על עתידה אחרי הספר. היא רוצה את הכתר, כמו כל בני משפחתה, אבל היא גם רוצה מאהבים ומשיגה אחד. בגדול, דמות משנית. מי אני שאטיל ספק בכתיבתו של דיומא, אבל יש פה ניסיון מעניין לכתיבת סיפור בו הדמות הראשית היא משנית לעלילה. מי שאוהב אהבה אסורה, אכן ימצא אותה בסיפורה של מרגו. אבל כל הפוליטיקה תפריע לו, לפי דעתי. ומי שאוהב פוליטיקה, כמוני, לא ייתן יותר מדי תשומת לב לגחמותיה של מרגו. בסוף הספר נותרתי מבולבל. התרגום של מוטי סיפק חוויה מרתקת, ואותנטית בכבדות שלה. הרגעים המרגשים, וההיסטוריים, לעיתים נקברו תחת עמודים אינסופיים של דיאלוגים מתישים ותיאורים ארכאיים. זה מהסכנות בקריאת קלאסיקות ויש לציין לזכותה של הוצאת "ספרות יפה" שהם לא מפחדים לתת לקוראים שלהם חוויה אותנטית ומלומדת. אישית אמשיך לעקוב אחרי ההוצאה, רק לא בשביל סקירות. אני עדיין מפחד מהבוט של הקבוצה. טריגרים: דם, רצח, רצח המוני, כריתת איברם, ומוות של חיות מחמד. לא סקס, שזה מוזר בפני עצמו. אלא אם אתם קוראים לנשיקה לקפלי השמלה "בסיס ראשון"?