אנטוניו פטריסיו (1878-1930) נולד בפורטו שבצפון פורטוגל. שם גם השלים לימודי רפואה, אלא שבשל עניינו הרב בספרות, בפוליטיקה וביחסי-חוץ, מעולם לא עסק בה. ב-1910 גמר אומר להצטרף לשירות הדיפלומטי הפורטוגלי ונשלח לשמש כקונסול בקנטאו (Cantão), ולאחר מכן כדיפלומט בערים כמנאוס, ברמן, אתונה, איסטנבול, קראקס ולונדון. באותה שנה, 1910, ראתה אור גם המהדורה הראשונה שלSerão Inquieto , אסופה מופתית של סיפורים קצרים המציגה מקצת מכשרונותיו, אותם ביטא גם בשירה למשל באוקיינוס 1905)), ובכתיבה לתאטרון ביצירות כגון הסוף, (1919). לצד אנטוניו דה סא קרניירו וטיישיירה דה פסקואש, נחשב פטריסיו לאחד הנציגים הבולטים של האסתטיקה הסימבוליסטית והדקדנטית בספרות הפורטוגלית. הוא נפטר במקאו, ממש כאשר עמד להתחיל בתפקידו החדש כנספח התרבות הפורטוגלי בבייג׳ין. כתבים ופרויקטים דרמטיים בלתי-גמורים רבים נמצאו במעונו שם. פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (1888-1935) היה אחד היוצרים המכוננים בתולדות הספרות הפורטוגלית. משורר, סופר, מחזאי ומסאי – יצירתו האפיקורסית והנרחבת, שמתחה את גבולות הבדיון, מהווה אחת הפסגות הספרותיות של מדינתו ושל המאה העשרים בכלל. פסואה נולד בליסבון, אך את מרבית ילדותו העביר עם משפחתו בדרבן שבדרום אפריקה. מאז שובו לליסבון ב-1905 מיעט לצאת ממנה, ואת מרבית מסעותיו ערך בכתב. הוא הצטרף לקבוצת אוונגארדיסטים שביקשו לכונן מחדש את הספרות הפורטוגלית, במקביל למעבר ממונרכיה לרפובליקה ב-1910, ועד מהרה נעשה לדמות בולטת בה. יחד עם זאת ניהל חיים אפרוריים ואלמוניים למחצה, כמתרגם של תכתובת מסחרית לצרפתית ולאנגלית עבור כמה חברות בליסבון. ב-8 למרץ 1914 התרחש מה שפסואה כינה ׳יום הנצחון׳ שלו – הווצרותם, כביכול בזה אחר זה, של שלושת ה״הטרונימים״ הגדולים שלו – המאסטר אלברטו קאיירו, ותלמידיו ריקרדו רייש ואלווארו דה קאמפוש. עבודת פסואה הפיחה חיים בלמעלה מ-70 מחברים בדויים, או הטרונימים, שכתבו בז׳אנרים מגוונים ובשלוש שפות, ושעבור מרביתם יצר גם ביוגרפיה, פסיכולוגיה אישית, השתייכות דתית ודעות פוליטיות –ולעתים אף קוראים, מתרגמים ומבקרים. פסואה מת בליסבון משחמת הכבד, בהיותו בן 47. על אף פרסומים בכתבי-עת שונים החל מהעשור הראשון של המאה, ושני ספרוני שירה שהוציא לאור בחייו, נותרה מרבית יצירתו עלומה והיא זוכה להוקרה רק לאחר מותו. מובאים כאן בזה אחר זה סיפור קצר שחיברה ההטרונימית -אשה היחידה של פסואה, מריה ז'וזה, ומבחר מתוך מכתבי האהבה שהחליף עם אהובתו היחידה, אופליה קיירוש, בין השנים 1920-1934. ז'וזה מריה דה אסה דה קיירוש (1845-1900) נולד בפוואה די ורזים (Póvoa de Varzim), מצפון לפורטו. בנו מחוץ לנישואין של שופט חשוב, הוא למד משפטים בעקבות אביו ותכנן לנסות את מזלו כעורך דין. אלא שדה קיירוש מצא עניין אמיתי בעיקר בספרות, ולאחר שהתיישב בליסבון החל לחבר סיפורים קצרים ומסות עבור העיתון La Gazeta de Portugal. ב-1873 מונה לקונסול פורטוגל בהוואנה, וגם לאחר מכן המשיך לשאת, לצד פעילותו הספרותית, תפקידים דיפלומטיים שהביאו אותו גם לבריטניה ולפריז. דה קיירוש, שהותיר למעלה משלושים יצירות ומאות רבות של מאמרי עיתונות, נחשב לסופר הריאליסטי החשוב ביותר בפורטוגל. ביצירתו האיכותית והרחבה ניסה לתת ביטוי להשתנות פני החברה הפורטוגלית, על ידי חשיפת מגרעות והבלים של הסדר החברתי הישן. בנוסף היה מראשוני ומחשובי הזרם הנטורליסטי בספרות הפורטוגלית. בין ספריו בולטים O Crime do Padre Amaro (1875), O Primo Basílio (1878), O Mandarim (1880), A Relíquia (1887) ו Os Maias (1888).

אנטוניו פטריסיו (1878-1930) נולד בפורטו שבצפון פורטוגל. שם גם השלים לימודי רפואה, אלא שבשל עניינו הרב בספרות, בפוליטיקה וביחסי-חוץ, מעולם לא עסק בה. ב-1910 גמר אומר להצטרף לשירות הדיפלומטי הפורטוגלי ונשלח לשמש כקונסול בקנטאו (Cantão), ולאחר מכן כדיפלומט בערים כמנאוס, ברמן, אתונה, איסטנבול, קראקס ולונדון. באותה שנה, 1910, ראתה אור גם המהדורה הראשונה שלSerão Inquieto , אסופה מופתית של סיפורים קצרים המציגה מקצת מכשרונותיו, אותם ביטא גם בשירה למשל באוקיינוס 1905)), ובכתיבה לתאטרון ביצירות כגון הסוף, (1919). לצד אנטוניו דה סא קרניירו וטיישיירה דה פסקואש, נחשב פטריסיו לאחד הנציגים הבולטים של האסתטיקה הסימבוליסטית והדקדנטית בספרות הפורטוגלית. הוא נפטר במקאו, ממש כאשר עמד להתחיל בתפקידו החדש כנספח התרבות הפורטוגלי בבייג׳ין. כתבים ופרויקטים דרמטיים בלתי-גמורים רבים נמצאו במעונו שם. פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (1888-1935) היה אחד היוצרים המכוננים בתולדות הספרות הפורטוגלית. משורר, סופר, מחזאי ומסאי – יצירתו האפיקורסית והנרחבת, שמתחה את גבולות הבדיון, מהווה אחת הפסגות הספרותיות של מדינתו ושל המאה העשרים בכלל. פסואה נולד בליסבון, אך את מרבית ילדותו העביר עם משפחתו בדרבן שבדרום אפריקה. מאז שובו לליסבון ב-1905 מיעט לצאת ממנה, ואת מרבית מסעותיו ערך בכתב. הוא הצטרף לקבוצת אוונגארדיסטים שביקשו לכונן מחדש את הספרות הפורטוגלית, במקביל למעבר ממונרכיה לרפובליקה ב-1910, ועד מהרה נעשה לדמות בולטת בה. יחד עם זאת ניהל חיים אפרוריים ואלמוניים למחצה, כמתרגם של תכתובת מסחרית לצרפתית ולאנגלית עבור כמה חברות בליסבון. ב-8 למרץ 1914 התרחש מה שפסואה כינה ׳יום הנצחון׳ שלו – הווצרותם, כביכול בזה אחר זה, של שלושת ה״הטרונימים״ הגדולים שלו – המאסטר אלברטו קאיירו, ותלמידיו ריקרדו רייש ואלווארו דה קאמפוש. עבודת פסואה הפיחה חיים בלמעלה מ-70 מחברים בדויים, או הטרונימים, שכתבו בז׳אנרים מגוונים ובשלוש שפות, ושעבור מרביתם יצר גם ביוגרפיה, פסיכולוגיה אישית, השתייכות דתית ודעות פוליטיות –ולעתים אף קוראים, מתרגמים ומבקרים. פסואה מת בליסבון משחמת הכבד, בהיותו בן 47. על אף פרסומים בכתבי-עת שונים החל מהעשור הראשון של המאה, ושני ספרוני שירה שהוציא לאור בחייו, נותרה מרבית יצירתו עלומה והיא זוכה להוקרה רק לאחר מותו. מובאים כאן בזה אחר זה סיפור קצר שחיברה ההטרונימית -אשה היחידה של פסואה, מריה ז'וזה, ומבחר מתוך מכתבי האהבה שהחליף עם אהובתו היחידה, אופליה קיירוש, בין השנים 1920-1934. ז'וזה מריה דה אסה דה קיירוש (1845-1900) נולד בפוואה די ורזים (Póvoa de Varzim), מצפון לפורטו. בנו מחוץ לנישואין של שופט חשוב, הוא למד משפטים בעקבות אביו ותכנן לנסות את מזלו כעורך דין. אלא שדה קיירוש מצא עניין אמיתי בעיקר בספרות, ולאחר שהתיישב בליסבון החל לחבר סיפורים קצרים ומסות עבור העיתון La Gazeta de Portugal. ב-1873 מונה לקונסול פורטוגל בהוואנה, וגם לאחר מכן המשיך לשאת, לצד פעילותו הספרותית, תפקידים דיפלומטיים שהביאו אותו גם לבריטניה ולפריז. דה קיירוש, שהותיר למעלה משלושים יצירות ומאות רבות של מאמרי עיתונות, נחשב לסופר הריאליסטי החשוב ביותר בפורטוגל. ביצירתו האיכותית והרחבה ניסה לתת ביטוי להשתנות פני החברה הפורטוגלית, על ידי חשיפת מגרעות והבלים של הסדר החברתי הישן. בנוסף היה מראשוני ומחשובי הזרם הנטורליסטי בספרות הפורטוגלית. בין ספריו בולטים O Crime do Padre Amaro (1875), O Primo Basílio (1878), O Mandarim (1880), A Relíquia (1887) ו Os Maias (1888).