מהרגע שהגענו לשער הכניסה, מוקפים חיילים, שוטרים וצוותי חילוץ, הוא נשבר. הפעם הוא התפרק לגמרי – התיישב על הקרקע, ראשו רכון, ובכה בכי חלש. בכי של תסכול, עייפות, הלם ועצב. איש לא אמר דבר. עמדנו שם, מתנשמים בכבדות, והבטנו בו. כל אחד הרגיש שהוא בוכה בשם כולנו, נותן דרור לתחושות שכרגע לא יכולנו לתת להן לצוף. בעוד המפקד שלו צועק עליו בטלפון שלא יעז לנסוע דרומה, נמרוד פלמ"ח המשיך לדהור לאזור שממנו הגיעו סרטוני האימה, כשאיתו האקדח האישי שלו ומחסנית אחת בלבד. ברגע של הפוגה עצר להקליט הודעת פרידה לזוגתו ולשני ילדיו, והמשיך ללחום ללא הפסקה בעלומים, בבארי ובכבישי המוות. המאורעות שחווה והתמונות שראה בשעות שבהן מדינת ישראל נעדרה הבהירו לו מעל לכל ספק שגם אם הוא ישרוד את היום הזה, חייו ישתנו מן הקצה אל הקצה. כעת הוא יוצא למלחמה חדשה: הקרב על הריפוי. מהשיחה עם אשת הטיפול שמצילה אותו מפוסט־טראומה, דרך המאמץ לעזור למשפחות הנרצחים להבין מה עבר על יקיריהן ועד למסעות חובקי עולם בניסיון לספר לכל מי שמוכן לשמוע את האמת על המלחמה – המסע של נמרוד הוא מסעה של החברה הישראלית כולה. כל מי שנושא איתו את מוראות השבעה