״בשביל מי שיושב פה, בעמק הנמוך הזה שנגמר באפריקה, הכאוכב נראה כמו ההר הכי גבוה בעולם. תמיד נושבות בו רוחות. בחורף מתיישבים עליו עננים, עד שלפעמים הוא כולו בתוך ענן ערפל. פעם אפילו ירד עליו שלג. יומיים הוא היה לבן כולו. באותו חורף היו נזקים כבדים למחצבה, והיא לא התייבשה הרבה זמן. הפסדנו הרבה כסף. אבל הכאוכב היה ירוק, ואדי בירה היה מלא מים שזרמו ברעש חזק, והפרות של מאיר הר־ציון אכלו הרבה עשב.״ אי שם בשבר הסורי־אפריקני הוא ספר זיכרונותיה של הסופרת נעה זית. קולאז׳ של סיפורים קצרים המתארים את החיים בקיבוץ גשר, שבעמק הירדן. הספר מתחיל בסיום מלחמת השחרור ומגיפת הפוליו שהתפשטה בבית התינוקות, דרך הוואדי, שדות הכותנה שהיו גאוות הקיבוץ, מחצבת הגבס, דמויות וטיפוסים, הפרטת הקיבוץ בשנות התשעים, שתפסה את רוב חבריה לא מוכנים, ועד טבח השבעה באוקטובר. הספר הוא עדות הנפרשת מימי קום המדינה ועד ימינו. הוא נכתב מנקודת מבטה של המחברת ומשלב מכתבים וכתבים של דמויות נוספות. בכתיבה מינימליסטית, נטולת פניות וכנה, מצליחה נעה לספר ברגישות על קסמו של עמק הירדן, האופי המיוחד של חיי הקיבוץ ואנשיו. אי שם בשבר הסורי־אפריקני הוא ספר שהאישי, הציבורי והלאומי שלובים זה בזה. הוא סיפורה של נעה, סיפורו של קיבוץ גשר וסיפורה של מדינה. נעה זית, בת קיבוץ גשר. סופרת, זוכת פרס ספיר על ספרה ״ארבע אחרי הצהריים״. זהו ספרה השלישי.