ברגע שסיימתי את "בגדול, זושה רוצה לחיות", חזרתי לעמוד הראשון והתחלתי שוב מההתחלה. אורן, מחבר הספר, הצליח לצעוד בבטחה על הקו הדק שבין טרגדיה לקומדיה ועשה זאת בשנינות נוטפת קללות שאותי פשוט מצחיקה. מאוד. 📖 במה עוסק הספר? איתי בן השלושים ושתים, מדריך בכפר נוער, חי את חייו בשקט, הרחק מאחותו הבלתי נסבלת ומאמו המזדקנת. אבל כשהאחות עוברת לארה"ב עם משפחתה המכוערת (הוא אמר, לא אני!), הוא מקבל בירושה את אמו. ואת זושה. זושה היא האלטר אגו של הזקנה הדמנטית שמאבדת לאיטה את צלילותה, עצמאותה ובריאותה הפיזית והנפשית. זושה חצופה, כועסת, מרירה ונוטרת. השילוב המנצח לדמות שכיף לקרוא וכנראה גם לכתוב. באחד מרגעי הצלילות שלה, אמו מבקשת מאיתי "לשים לה משהו בתה" ולסיים עם זה, ורצוי בטיול שורשים בהולנד, שם היא חיה בילדותה. החבורה יוצאת למסע שעלול להתגלות כהאחרון ובתקווה ישחרר את בני הבית מהכבלים שמונעים מהם להתקדם בחייהם. 📖 מה חשבתי על הספר? + מצחיק ושנון : אם קללות מזדמנות מפריעות לכם, הספר הזה פחות בשבילכם. האופן בו איתי מתאר את אחותו, משפחתה, אימו וחבריו הוא מהמצחיקים שקראתי. הייתי משתף בציטוטים נבחרים, אבל פייסבוק כנראה היו מוחקים את הפוסט. + עמוק ומעורר מחשבה : בסופו של דבר, מדובר במשולש משפחתי כואב של אנשים רדופים על ידי עברם המשותף, המתקשים לסלוח זה לזה ולעצמם. הספר הוא המסע שלהם אל המחילה והגאולה שבאה איתה. אנו חוזרים אל עברם של איתי ואחותו, מות האב, והדינמיקה הרעילה והמעוותת שנוסדה שנים אחורה. היכולת למנן את הרגעים הללו ולשזור אותם לצד אתנחתות קומיות היא כתיבה במיטבה בעיני. + יצירתי במיוחד : איתי לא באמת מתפרנס מלהיות מדריך בכפר נוער, אלא מלהיות חבר ווטסאפ לאנשים שאבדו את היקר להם מכל. לדוגמה, אב שאבד את בנו מתכתב עם איתי כאילו הוא היה הבן. דרך העבודה המאוד לא קונבנציונלית הזו, איתי מתאהב באישה שאבדה את בעלה ותוך כדי ההתכתבות ביניהם נפרץ הקיר המפריד בינו לבין דמות הבעל המת. מרתק. 📖 לסיכום... שאלתי את אורן מה מקור ההשראה לספרו, ולדבריו "החיים עצמם. שלי, של הסובבים אותי, ובעצם הכל." ספר המצליח להנגיש טרגדיה משפחתית ולצבוע אותה בהומור נפלא וגם בגסויות. אני קראתי אותו פעמיים ובטוח שהפעם השלישית תגיע בקרוב. מומלץ בחום.