"בין הבית לרחוב" מאת שלומית בנימין הוא ספר שמזמין אתכם לחשוב מחדש על מושג הביתיות בישראל. בעידן שבו מצוקת הדיור הולכת ומתרחבת, הספר מתמודד עם השאלות המהותיות: מי נחשב באמת לחסר בית? האם מדובר רק במי שחי ברחוב, או גם באלה שנמצאים בסכנת פינוי, מתארחים אצל קרובים או מתמודדים עם איומים על בטיחותם? בנימין מציגה ניתוח ביקורתי ומעמיק של ההיסטוריה והסוציולוגיה של היעדר ביטחון דיורי בישראל מאז שנות ה-90. היא מתמקדת בכוח המוסדי להגדיר ולהבנות את התופעה, ומעלה שאלות על המאבק הפוליטי סביב הגדרות אלה. הספר מתאים לכל מי שמתעניין בסוגיות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות, ומעוניין להבין לעומק את המציאות המורכבת של דיור בישראל. אם אתם מחפשים קריאה שמאתגרת את החשיבה ומרחיבה את הדעת, זהו הספר עבורכם.

בשנים האחרונות עלה בישראל מספרם של האנשים הנתונים במצוקת דיור; מקצתם חסרי קורת גג ומקצתם חסרי בית סמויים, אנשים שאין להם מקום מגורים קבוע ובטוח. נשאלת השאלה מי ייחשבו חסרי בית: האם אלו רק אנשים שמתגוררים ברחוב או גם מי שנמצאים על סף פינוי מביתם או מתגוררים אצל קרובי משפחה וחברים? האם נשים שסובלות מאלימות ומקום מגוריהן אינו בטוח יכולות להיחשב חסרות בית? וכיצד יוגדרו הבדואים תושבי הכפרים הלא מוכרים שבתיהם נהרסים חדשים לבקרים? שאלות נוספות נוגעות להבניית התופעה, מתוך הנחה שהגדרת הבעיה קובעת את תפיסתה ואת אופני ההתמודדות עימה: בידי מי הכוח להגדיר את הבעיה? האם מדובר בסוגיה אישית או בבעיה חברתית שיש לה היבטים תרבותיים, לאומיים ופוליטיים? מה טיבו של המאבק על הגדרת התופעה ועל קביעת גבולותיה? שאלות אלו עומדות במרכז בין הבית לרחוב: היעדר ביטחון דיורי בישראל. המחברת מציגה ניתוח ביקורתי של ההיסטוריה והסוציולוגיה של ההגדרות "היעדר בית" ו"היעדר ביטחון דיורי" בישראל למן שנות התשעים של המאה העשרים. בתוך כך היא מתחקה על הממד הפוליטי של הבניית הבעיה ברמה המוסדית, הכרוך בסיווג ובמיון של קבוצות של נפגעי