פואד מקבל הודעה שעליו לחתום על שטר מכירת בית משפחת אימו בביירות ואף על פי שהיה יכול להסדיר את העניין גם מפריז, הוא בוחר לנסוע לביירות ולהיות נוכח במעמד החתימה. הבית הזה והעיר הזאת מציתים את סקרנותו של פואד, שכן רק בשנותיה האחרונות ורק בפני נכדיה דיברה אימו נלי על מוצאה הלבנוני. פואד, שהצליל המזרחי של שמו הפרטי נושא את ההיסטוריה שהיא בחרה להשתיק, שומע בפעם הראשונה רסיסי סיפורים על חייה הקודמים בביירות שלפני מלחמת האזרחים. כשפואד מגיע לביירות הוא מבין שדור אחר דור, נשות משפחת זידאווי מתעקשות לטוות בעצמן את גורלן; הוא פוגש את ניקול, קרובת משפחתו, שבדמותה הכריזמטית הוא רואה את הצעירה שהייתה אימו. יחד הם שומעים על הסבתא הגדולה אוולין, שברחה מהטבח שביצעו הדרוזים במחוז שלה. אוולין, מארונית בת ההרים, הגיעה לביירות והתחתנה עם בן משפחת זידאווי למרות ההתנגדות שעוררה במשפחה הנוצרית־אורתודוקסית המיוחסת, והייתה נחושה לבסס את מעמדה בעצמה. המפגשים והסיפורים הללו גורמים לפואד להרגיש את ההקבלה בין גורל הדורות הקודמים לגורלו שלו, כאילו שבחייו מהדהדים גם חייהם. בית זֵידאווי הוא רומן יפהפה ורגיש, החושף את סודותיה של משפחה אחת ומשלב אותם בקורותיה של לבנון השסועה. זהו ספרה השלישי של אוֹלגה לוֹסקי, והראשון שרואה אור בעברית. בעדינות ובתבונה היא יוצרת סיפור רב־שכבתי שעוסק בשאלות של קשרים בין־דוריים, זהות והגירה.