שני מונולוגים של נשים מניעים את הרומן - האחת פשוטת עם, האלמנה מצרפת, והשנייה - איזבל הצידונית, אשת אחאב מלך ישראל. המחברת שופכת אור על חייהן של הנשים בעת העתיקה, כשכמעט ולא ניתן להן חופש פעולה ולמרות זאת מצאו שבילים אשר בהם יכלו לפעול. איזבל מוצגת כאישה שהכוח הוא טבעי לה, והיא בוחנת בהשתאות את האלוהים האחד ואת מנהגי מאמיניו הזרים לה. וכי מה זה משנה בכמה אלים ובאיזה אלים מאמינים, היא טוענת. האלמנה מצרפת סבורה בדיוק כמוה, אלא שהיא משתכנעת בכוח האל האחד, שהציל את חיי בנה. חייה שלה זורמים בשלווה יחסית, המופרת רק עם ביקוריו המסעירים של איש האלוהים, הוא אליהו, במסעיו, בבריחותיו, במאבקיו. לקראת סוף הרומן מצטלבות דרכיהן של שתי הנשים. המחברת קוראת את ספר מלכים קריאה חדשה ומודרנית, שבבסיסה מחקר מעמיק במקור המקראי וההיסטורי; זאת מתוך חירות אמנותית, המאפשרת לה לברוא שפה שהיא 'מקראית' או 'עתיקה' ובו בזמן נהירה, עכשווית וזורמת. ספר זה בא בהמשך לספרה הקודם של המחברת, "שלוש הגבירות", שעסק בשלוש נשותיו של דויד המלך וזכה לשבחים. ושוב קמות לעינינו לתחייה הנשים, הפעם מן המאה השביעית לפני הספירה, והן חיות ורעננות, חכמות ויצירתיות. * על העטיפה: קוטפת הזעפרן, בציור קיר מינואי מהאי תרה, סביבות 1600 לפנה"ס הזעפרן, פרח רב שנתי, פורח, קמל, נובל, ופורח מחדש מדי שנה. צמח זה הוא תבלין ובעל תכונות רפואיות. היה יקר מאוד בעולם העתיק ונמדד ביחידות של זהב. הזעפרן שימש לצביעת בדים, כפיגמנט לציור, ליצירת בשמים, קטורת בפולחן הדתי, ולצרכים קוסמטיים. האבקנים הם נקביים, גם ריאלית וגם מטאפורית, ולכן נקשרו עם פולחני חניכה נשיים וטקסי נישואים. שפתי הנשים בציורי הקיר באי תרה (סנטוריני) צבועות בזהוב, צבעו של הזעפרן. ציורים אלו מתארים את האלה הגדולה המלווה בגריפון וישובה על כריות זהובות. היא מקבלת מנחה מאת נערה באמצעות תיווכו של קוף, אשר מעניק לה את הזעפרן. האלה אמונה על החי והצומח, הטבע, הפוריות, חיות הפרא והריפוי. היא האלה שהעניקה את ברכת הזעפרן, וכעת זוכה לפריו ונוסכת עליו את ברכתה. הנערה המתקדשת מודה לאלה על מתנת הזעפרן, ושרויה במצב של אפיפניה - התגלות וחזיון באלוהות. נאוה סביליה שדה