“וקול הים שומעים”, ספרה החדש, הרביעי במספר של חגית ורדי, עומד כולו בסימן הגאולה. באמצעות שפה ישירה, מהממת בצלילותה, מצליחה ורדי כבדרך נס לפתוח את שערי הכאב לתוך עולם של חום, חמלה ונחמה: “פתאום קם אדם / לא קורבן / משפשף את העיניים / מבין שהוא כאן / לא מביט בשעון / לא בודק את השמש / יודע שלא מאוחר / / להתחיל שוב מסע / ולבדוק את מחר”. התנועה של הספר הנפלא הזה היא כל הזמן קדימה (“הביטי קדימה / ולא אל העץ הכרות / פן תהיי / נציב מלח”) – להיות בתנועה, לנוע ולהתנועע, לא עוד להביט אל הכרות אלא אל הצומח, לא להפוך לנציב מלח כאשתו של לוט שהביטה לאחור; אלא לדבוק במסע, גם במחיר קריעת המסכה וגילוי האמת (“טקס / קריעת המסכה / שלנו / ושלך / אולי זה יעזור / ותעזוב סוף סוף / תלך לדרכך”). אולי אז ניתן יהיה לחוש את התגשמותו של הנדר להיות חופשי, לא לרצות איש, בשקט של כמעט חצות. יקיר בן־משה וכל הים שומעים הוא ספרה הרביעי של חגית ורדי, והוא חותם את הטטראלוגיה של יצירתה עד כה. קדמו לו ילדת הזכוכית (הוצאת פרדס 2013), במקום לבלוע מים (הוצאת פרדס 2015), וולא היה בה מום (הוצאת פרדס 2015).