אני לא יודע למה, אבל מיד אחרי שמסרתי את הספר פריז, סיפור אהבה לדפוס, נסעתי לוונציה. אולי חשתי צורך דחוף באהבה חדשה, אבל בעצם אין כמו האהבות הישנות. "לוונציה עליך לבוא, לפחות בפעם הראשונה, כשאתה מאוהב," כתב הסופר הבריטי סומרסט מוהם בספר האורחים של מלון הפאר 'גריטי פאלאס' שבוונציה. שלושים ושתיים שנה אחר כך הגעתי אני לוונציה בפעם הראשונה. לא זכור לי שהייתי מאוהב, אבל התאהבתי ממבט ראשון במקום המוזר הזה, ובִרבות הימים למדתי שדבר אינו מוזר בו. אני זוכר היטב את הרגע שבו הסתמנה העיר על קו האופק. זה היה יום קיץ מואר מקצה אל קצה, השמים היו כחולים, התעלות רחשו סירות וגונדולות, והסמטאות המו אדם. התגוררתי במלון צנוע מזה שסומרסט מוהם התגורר בו. העיסוקים שלשמם באתי גזלו ממני את רוב שעות היום והלילה במשך שלושה־ארבעה ימים, ואחר כך עזבתי. כבר בוַופּורֵטו שנשא אותי לשדה התעופה, כשהבטתי בעיר המכושפת הזאת מתרחקת ונמוגה על רקע שקיעה שאת גווניה לא הכרתי קודם לכן, ידעתי שאשוב. ואכן שבתי, ובעצם לא עזבתי מעולם. כי כמו שאמר הסופר הצרפתי הגדול פרנסואה מוֹריאַק, "את ונציה לא עוזבים. מוונציה נתלשים. שהייה בוונציה היא לְפיתָה."