לְדָנָה שְׁניֵ אָבוֹת הוּא סִפּוּר ילְָדִים מַקְסִים, מְשַׁעֲשֵׁעַ וּמְחַנֵּ עַל אַהֲבָה, עַל קַבָּלָה, וּבְעִקָּר עַל סוֹבְלָנוּת. לִיּהָ שׁוֹאֶלֶת אֶת דָּנָה: "דָּנָה, לָמָּה ישֵׁ לָ שְׁניֵ אָבוֹת?" דָּנָה חָשְׁבָה, וְחָשְׁבָה וְחָשְׁבָה, אֲבָל... א מָצְאָה תְּשׁוּבָה. 􀃄ק אַחֲ 􀃅י שֶׁשָּׁאֲלָה, הִסְבִּירוּ לָהּ אַבָּא תֹּמֶר וְאַבָּא אֹ 􀃆ן אֵיזהֶ מַזּלָ גָּדוֹל נָפַל בְּחֶלְקָהּ לִהְיוֹת קְצָת שׁוֹנָה, כִּי הֲ 􀃅י כֻּלָּנוּ שׁוֹניִם זהֶ מִזּהֶ, וְשֶׁאַהֲבָה הִיא בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר תָּמִיד אַהֲבָה, וְא מְשַׁנֶּה אִם הַצּוּ 􀃃ה שֶׁלָּהּ לִפְעָמִים קְצָת מִשְׁתַּנָּה.