גד יעקבי (1935-2007) מוכר לרובנו בעיקר כשר בממשלה מטעם מפלגת העבודה (וממייסדי רפ"י), כחבר כמה כנסות וכשגריר ישראל באו"ם. הוא פחות מוכר כאיש ספר שחיבר ספרים ומאמרים רבים בענייני מדינה, משטר, כלכלה וחברה, לא רבים יודעים שמלבד כתיבה עיונית, שלח גד יעקבי את ידו גם בכתיבה ספרותית. פירסם שלושה קובצי שירה, רומן, אוטוביוגראפיה ואפילו סיפורים לילדים. מהסיפורים היפים ודקי ההבחנה שלפנינו מצטיירת דמותו של יעקבי כאיש שהיה חצוי בין האידיאולוגיה שבשמה פעל בזירה הפוליטית הישראלית לבין משיכתו אל הספרות והאמנות. רבים מסיפוריו עוסקים בפער האירוני שבין המטרה המוצהרת לבין האינטרסים התת קרקעיים המניעים את הדמויות השונות. נקודת המבט שלו נדירה מכיוון שהוא מכיר את המערכת מבפנים. יעקבי מספר לנו על פוליטיקאים שהסתאבו (וגם על כאלה שניצלו מכך בנס), על שר הפיתוח שהכריך המונח לפניו על השולחן מעניין אותו הרבה יותר מדבריו של יושב ראש הבנק ועל פגישה גרוטסקית בין שרים מושחתים במשרד ראש הממשלה. לכל אלה מתווספות דמויות ציוריות מנעוריו בכפר ויתקין, והמפגשים הבלתי-אפשריים שלהן עם המציאות הארץ-ישראלית שכמו נכפתה עליהם. יעקבי, בזכות התבוננותו הרגישה, מצליח לחשוף בהומור את הזיוף שבבסיס מערכות היחסים ואת מאמצן הנואש של הדמויות לעמוד בסטנדרטים הלא אנושיים שמתווה האידיאולגיה החברתית-לאומית של יישוב הארץ. את העצבות המאופקת האופיינית לסיפורי הספר הגדיר א.ב. יהושע כ"שיכבת עצבות מוסתרת באישיותו [של יעקבי] מעבר לתדמיתו הפוליטית והציבורית השקולה". יהושע הצביע על "עצבות כבושה" זו כעל הגורם שמנע מיעקבי, למרות כישוריו ומעמדו, את הפריצה אל השורה הראשונה של ההנהגה הפוליטית, באשר היא יצרה "רתיעה אינסטינקטיבית" כלפיו כ"מנהיג מוביל, שאמור לשדר תמיד אופטימיות ראשונית".ספר הסיפורים שלפנינו מדגים היטב אמת פשוטה: מחברו צריך היה להיות סופר.

גד יעקבי (1935-2007) מוכר לרובנו בעיקר כשר בממשלה מטעם מפלגת העבודה (וממייסדי רפ"י), כחבר כמה כנסות וכשגריר ישראל באו"ם. הוא פחות מוכר כאיש ספר שחיבר ספרים ומאמרים רבים בענייני מדינה, משטר, כלכלה וחברה, לא רבים יודעים שמלבד כתיבה עיונית, שלח גד יעקבי את ידו גם בכתיבה ספרותית. פירסם שלושה קובצי שירה, רומן, אוטוביוגראפיה ואפילו סיפורים לילדים. מהסיפורים היפים ודקי ההבחנה שלפנינו מצטיירת דמותו של יעקבי כאיש שהיה חצוי בין האידיאולוגיה שבשמה פעל בזירה הפוליטית הישראלית לבין משיכתו אל הספרות והאמנות. רבים מסיפוריו עוסקים בפער האירוני שבין המטרה המוצהרת לבין האינטרסים התת קרקעיים המניעים את הדמויות השונות. נקודת המבט שלו נדירה מכיוון שהוא מכיר את המערכת מבפנים. יעקבי מספר לנו על פוליטיקאים שהסתאבו (וגם על כאלה שניצלו מכך בנס), על שר הפיתוח שהכריך המונח לפניו על השולחן מעניין אותו הרבה יותר מדבריו של יושב ראש הבנק ועל פגישה גרוטסקית בין שרים מושחתים במשרד ראש הממשלה. לכל אלה מתווספות דמויות ציוריות מנעוריו בכפר ויתקין, והמפגשים הבלתי-אפשריים שלהן עם המציאות הארץ-ישראלית שכמו נכפתה עליהם. יעקבי, בזכות התבוננותו הרגישה, מצליח לחשוף בהומור את הזיוף שבבסיס מערכות היחסים ואת מאמצן הנואש של הדמויות לעמוד בסטנדרטים הלא אנושיים שמתווה האידיאולגיה החברתית-לאומית של יישוב הארץ. את העצבות המאופקת האופיינית לסיפורי הספר הגדיר א.ב. יהושע כ"שיכבת עצבות מוסתרת באישיותו [של יעקבי] מעבר לתדמיתו הפוליטית והציבורית השקולה". יהושע הצביע על "עצבות כבושה" זו כעל הגורם שמנע מיעקבי, למרות כישוריו ומעמדו, את הפריצה אל השורה הראשונה של ההנהגה הפוליטית, באשר היא יצרה "רתיעה אינסטינקטיבית" כלפיו כ"מנהיג מוביל, שאמור לשדר תמיד אופטימיות ראשונית".ספר הסיפורים שלפנינו מדגים היטב אמת פשוטה: מחברו צריך היה להיות סופר.