קודם כל, בנוהל – טריגרים. אלימות מילולית, אלימות פיזית, אלימות כלפי בעלי חיים, שוביניזם. זה ספר על אנשים עם מוגבלות. והיחס כל כך מדהים בעיניי. זה ספר שבאמת נותן כבוד. ועכשיו לביקורת - זהו קסמו של יצור שברירי ומוּעד לטעויות, יצור המסוגל הן לאכזריות בל תתואר והן לטוּב לב עצום. הוא שוכן בתוך כולנו, בני האנוש, מוכן לגאול אותנו. לשנות אותנו. להציל אותנו. אם רק נמצא את האומץ להקשיב לו. זהו קסמו של לב האדם.וואו. איזה מסע ארוך. וואו. לא תיארתי לעצמי. ועוד על הדרך למדנו קצת מידע שכנראה לא יהיה מועיל לי, אבל היי, הרווחתי ספר מעולה לפתוח אתו את 2023. על מה הספר בקצרה: מכירים את האגדה של סינדרלה? זו עם הנעל הזכוכית? מכירות את האחיות החורגות שלה? ואת האימא המרושעת? לא, נכון? כי הסיפור הזה – מנקודת המבט של אחת האחיות הרעות והמכוערת. במקרה הזה – איזבל. מרוב שהעולם שונא אותה, היא שונאת את עצמה. אבל איזבל תצא להרפתקה מיוחדת במינה כשהיא תקבל משימה – להשיב אליה פיסות מלבה על מנת להפוך להיות יפה. ובדרך יהיו קופים, סוסים, מחרוזת פנינים, קוף שיודע לירות, קוסמת, יורק אש, הצעת נישואין לא רצויה – וכל זה באווירה פטריאכלית. זאת אומרת, שוביניסטית. תיכף תקבלו הדגמה. "זו אכן האמת," הסכימה מדאם, פיה עודנו מלא בחביתה. "אך כפי שאמרה אמך בכבודה ובעצמה, אלה הם זמנים קשים, ואין אנו יכולים להיות בררניים. אינך נערה יפה, אך פרות אינן מתעניינות במראה חיצוני, ונכון הדבר גם לגבי כרובים. את עובדת חרוצה, זאת עלי להודות, ובחווה זה מה שחשוב באמת. כמו כן, את חזקה וחסונה, ויש לך אגן ירכיים מוצלח לשאת בנים וחזה שופע להיניק אותם. נראה לי שתעמידי ולדות מצוינים."באמירה הנ"ל אנחנו מבינים שהשקפת העולם בספר הוא שהאישה תישאר בבית, תלד ילדים ותשתוק. פשוט כך. אבל איזבל קוראת תיגר על כל אלה, ובהרפתקה הזו, המאוד ארוכה יש לציין, יש לה תהליך שהיא עוברת ואני עברתי יחד איתה. ו-וואו, איזה מסע זה היה. לעולם אל תקשיבו לאנשים כה קטנֵי נשמה. הכלב שצץ על סף דלתכם, כולו עור ועצמות. הציפור שבורת הכנפיים שאתם מטפלים בה עד שתחזור לאיתנה. החתלתול המיילל שאתם מוצאים לצד הדרך. נדמה לכם שאתם מצילים אותם, הלוא כן? ילדים יקרים, האינכם רואים? הם המצילים אתכם.הספר הזה מלא באהבה גדולה לחיות. לפעמים נדמה שהן שוות ערך יותר מבני האדם עצמם וזה בדרך כלל נכון. תסלחו לי, אבל יצור על ארבע שמביע אהבה ונותן הרבה הרבה יותר ממה שמצופה מיצור על ארבע – שווה פי המון מכאלה שהולכים על שתיים. לפעמים אף יותר. "הם היו גברים. את בת," אמר הוגו בזעף. "בנות אינן משנות דברים. הן אופות דברים. ותופרות דברים. הן גם מנגבות דברים. כמו שולחנות. וכלים." טבי הרימה פיסת בד ושיפשפה בה את פניו של הוגו. "ופרצופים של תינוקות," אמרה והלכה בהפגנתיות.אחת הדמויות הכי טובות בספר הזה היא טבי. או אוקטביה. אבל הרוב מעדיפים לקרוא לה טבי. היא מעדיפה ספרים, מעדיפה משוואות, מעדיפה להיקבר עם ספר טוב לצדה. היא גם צינית, חדה, ולא נותנת לאף אחד לרמוס אותה. היא לא מתביישת להראות את הידע הגדול שלה במחיר של חוסר התעניינות הבעלים בה כפי שאמה מנסה לארגן חיזורים. זה לא עובד כי טבי היא אישה נדירה. מדהימה. מהממת. והיא לא מתאימה לאווירה השוביניסטית של הספר הזה. היא כולה צועקת פמיניזם. הוי, איזו דמות נהדרת! אגב, קבלו את הציטוט הבא כדי ללמוד קצת מדבריה של טבי החכמה. "מילה מצחיקה, אלגברה . האינך חושבת כך?" שאלה איזבל, שרצתה מאוד לעודד אותה להמשיך לדבר. טבי חייכה. "היא באה מערבית. מהמילה אַל־גַ'בְּר, שפירושה 'חיבור חלקים שבורים'. אל־ח'ואריזמי האמין שמה שנשבר יכול לחזור להיות שלם בהינתן המשוואה הנכונה." חיוכה התעמעם מעט. "אילו רק היתה משוואה בעלת השפעה דומה על אנשים."בלי ספק, אפשר ללמוד תוך כדי הקריאה! לא רק למדנו על אלגברה, למדנו גם על דברים אחרים מעניינים שהסופרת בחרה לתת לנו כאינפורמציה. מה נעשה עם זה? אי אפשר לדעת. אולי נחייך. אולי נשכח מזה יום אחר כך. מה שבטוח – זו דרך נהדרת לאפיין דמות נהדרת כמו טבי. תוך כדי עבודה היא דאגה בדבר עגלות ריקות וקיבות ריקות. זו היתה דאגה מיותרת. קל להשֹביע את רעבונה של הקיבה. הרעב שבליבנו הוא שהורג אותנו.מעבר לעלילה, מעבר לדמויות, יש המון תובנות מעניינות על העולם. התובנה הזו הייתה מדויקת להפליא וגם התיישב לי עם מה שקרה בשואה. מי ששרד שם לא נתן לרעב שבלב שלהם לאכול את הלב. כך שזו הייתה תובנה שחשבתי עליה כמה וכמה דקות. "ואת מַשמימה, מדאם," אמר צ'אנס בלהט. "כה משמימה, שהיית מוכנה לשלוח את כולם למיטה בשמונה בערב עם ספל חלב חם וצלחת עוגיות מדלן. האינך רואה שהאומץ להסתכן, להעז, להטיל מטבע זהב שוב ושוב, בין שמנצחים ובין שמפסידים, הוא שהופך את בני האנוש לאנושיים? הם יצורים שבריריים ומקוללים, עיוורים יותר מתולעים, ועם זאת אמיצים יותר מהאלים."דמותו של המרקיז דה צ'אנס (סיכוי) מאוד משמעותית לספר הזה. לא אקלקל יותר מדי אבל הוא מעוניין לעזור לאיזבל בדרכו. ולא אחת הוא הצחיק אותי. ההתנהגות שלו כל כך לא אנוכית, לא אחראית, לא.... יציבה. הוא פשוט דמות חיובית שאולי נדמה שעושה דברים לא טובים אבל בסופו של דבר צ'אנס היה זה שהשפיע יותר מהכול על העלילה. ואגב העלילה – מה שמתאר הכי הכי קולע את העלילה זה הציטוט הזה. ורדים גלשו מעל חומות האבן המקיפות את האחוזה. ציפורים זימרו בין ענפיה המתפרשים של התרזה, ותחתם שיחקו שלוש הילדות. אֶלָה שזרה שרשרות מפרחי חיננית והמציאה סיפורים על טָנָקווִיל, מלכת הפֵיות, שחיה בתוך העץ החלול. טבי פתרה משוואות על לוח צפחה בפיסת גיר. ואיזבל סייפה בידית של מגב ישן, מעמידה פנים שהיא מגינה על אחיותיה מפני שְחור הזקןואשאיר אותכם עם ציטוט אחרון שמדגים את יכולת הכתיבה המהממת של ג'ניפר – הזקנה המשיכה למלמל וטבלה את קולמוסה בקסת דיו. נרות דקיקים היבהבו בנברשת הכסופה בשעה שציירה תוואי חיים. עורב, נוצותיו שחורות כפחם ועיניו בורקות, נח על אדן האח. שעון גבוה נתון במסגרת הוֹבנה עמד כנגד קיר אחד. המטוטלת, גולגולת אדם, התנדנדה אט־אט מצד לצד ומנתה שניות, שעות, שנים, חיים שלמים.לסיום – חמוטל ילין תרגמה את הספר ועשתה עבודה כל כך כל כך טובה. פה ושם נתקלתי בתקלדה, אבל זה ממש ממש לא חשוב.