ארץ־סלע מספר שני סיפורים במקביל. בראשון אנו מתוודעים לקורותיה של ילדה הנעשית לנערה ואחר כך לאישה צעירה. שמותיה של הדמות הזו, הנושאים משמעויות סמליות, מתחלפים. מתחלפים גם הנופים, שפת הדיבור ושפת הקריאה שלה וכן זהותם של רבים מהאנשים הסובבים אותה, שכן היא מהגרת, עם אמה, מסנקט־פטרבורג לחיפה. השינויים התכופים בקורותיה של הגיבורה מבליטים את מאפייניה הקבועים. היא נתפסת תמיד זרה ושייכת כאחת. הפרטים הנגלים לנו דרך עיניה נראים לרוב כמו מבעד לעדשת מיקרוסקופ: מוגדלים, עתירי צורות, לא צפויים ונדמים כחורגים מהקשרם. מאפיין נוסף של הדמות הזאת, שקל להתאהב בה, חוזר ומופיע במפגשיה עם בני המין השני. אלה כרוכים באלימות קשה שיש לה גוון סאדו־מזוכיסטי. אין תמה אפוא, שהיא תופסת את גופה כמין מיכל שמתרוקן ומתמלא חליפות – מיכל מנוקב, פרוץ, מודלק, זולג ונוטף. הסיפור השני שייך לדמות המספרת, שהיא בת דמותה הפיוטית של גיבורת הסיפור. זו מתבוננת במתרחש ממרחקים משתנים. לעתים היא מאמצת את מבטה ואת לשונה של הגיבורה שלה ולעתים היא מתארת את העולם דמוי המציאות מלמעלה ובאמצעות שפה גבוהה, כמו מתורגמת, מהודרת ומיושנת משהו, בכוונת מכוון. זו עברית "יותר טובה", במופגן, מהעברית שבה חושבים ומדברים וגם כותבים רבים מהישראלים ילידי הארץ. המעקב אחר הקשרים העלילתיים והלשוניים הנרקמים בין דמות הגיבורה לדמות המספרת, מוביל אותנו, בין היתר, לזיהויו של הקונפליקט המשמש כעמוד התיכון של הספר. זהו המתח בין החיים לבין הספרות, המוכרע כאן דווקא, באורח מפתיע, לטובת הספרות. ריטה קוגן היא משוררת ומתרגמת. זהו ספרה הראשון בפרוזה. יגאל שוורץ