אני מרימה את המגשים למקום ואז אני רואה אותה. אני מנסה לא להסתכל עליה, אבל לא מצליחה. אותה נערה מחצר בית הספר הדתי, עומדת שם, עם סנדלים וחצאית ארוכה, חולצה בצבע תכלת מכופתרת, עם שרוולים ארוכים. השיער שלה אסוף בצמה ארוכה והדוקה. עומדת לה שם עם עוד מישהי שנראית כמוה. הן מצחקקות ומתלחששות להן. אני מרגישה שהן מדברות עלי, אבל אני לא מתייחסת לזה. אני פשוט מסוקרנת. אומץ לב וכאב לב, מחברים בין הרחוקים להיות קרובים. החלטה טובה מתקבלת, כשעושים אותה בלב שלם גם כשכואב. כך עושה גיבורת הסיפור שלנו. מתוך כאב היא צומחת להבין את מה שהגורל בחר לה.