מבחר פסוקים מתוך אסופת ה"זנרין קושו",אסופה קלאסית של פסוקי זן,בליווי עבודות קליגרפיה של קזואו אישיאי. הספר כולל פסוקים ושברי שירה מלאי יופי ותובנה והקריאה בו מאפשרת התבוננת מדדיטטיבית ושקטה על העולם שבו נכתבו,כמו גם העולם של עכשיו. מתוך ההקדמה של דרור בורשטיין לספר: הפסוקים שלפניכם נבחרו מתוך מאות רבות. יש לגלות את הקלפים: הקריטריון לבחירה היה בעיקר שירי. חיפשנו את היפים ומלאי החוכמה ביותר,בעינינו. במבט לאחור אפשר לומר שהקריאה בקובצי הפסוקים ובחירתם היתה דרך המשקפיים של שירת הייקו,המאוחרת לפסוקים מבחינה היסטורית אִכָּר קָשִׁישׁ,שְׂעָרוֹ לָבָן,עוֹמֵד לְהִפָּרֵד. הוּא שָׁב וּפוֹנֶה,קַד לְיֶלֶד קָטָן. האם יש צורך בהסבר? באמת שלא. אולי רק אפשר לפרט את מה שיש במצב שהשיר מתאר,בלי להוסיף כמעט ‘מבחוץ’: הזקן והילד הם אולי סבא ונכדו; המקום הוא סין,ארץ גדולה,בימים שלפני התחבורה המודרנית. מי יודע כמה זמן עבר מאז ראה האיכר את הילד,וכמה זמן יעבור עד שיתראו שוב,אם בכלל. ואז מופיע הרגע הזה (ומי רואה אותו? אולי האבא או האמא,ש’בין’ הזקן והילד?),שהוא זעיר,שובר לב,מתבקש,ובכל זאת מפתיע: הזקן כבר יצא לדרך. אבל אז הוא נעצר,כמו עוצר את הזמן ואת הדרך ש”נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ” – וחוזר. הוא אינו מתנפל על הילד בחיבוק דומע,רק קד. אין ביניהם מגע פיזי,אך יש חיבור אמיץ. מה ‘אומרת’ קידה? הנה: אנו אילמים כאן. הפסוק מניח לשניים בנקודה הזאת. מה יקרה הלאה? האיכר ישוב וייצא לדרכו? יישאר? הילד ירוץ אחריו? הם יתראו שוב? מתי? הם יזכרו את הרגע הזה,המתואר? אפשר לחשוב על דמותו של האיכר בעיני הילד (“שְׂעָרוֹ לָבָן” הוא אולי כבר תחילת זכרונו של הילד. לימים אולי זה כל מה שייוותר בזכרונו מאותו איכר קשיש); אפשר לחשוב על הילד שמתקרב מעט אל עיני האיכר,מכוח הקידה המקרבת. או על הרוח העוברת בשיער הקלוש. ואם הם סב ונכדו,הם כמו נהר אחד (גנטי) ש’רוקד’ אל מול עצמו,מתפצל בנקודה זו לשני יוּבלים. גם האיכר והילד הקטן,בלי ספק,אילמים עכשיו. מכאן הקידה.

מבחר פסוקים מתוך אסופת ה"זנרין קושו", אסופה קלאסית של פסוקי זן, בליווי עבודות קליגרפיה של קזואו אישיאי. הספר כולל פסוקים ושברי שירה מלאי יופי ותובנה והקריאה בו מאפשרת התבוננת מדדיטטיבית ושקטה על העולם שבו נכתבו, כמו גם העולם של עכשיו. מתוך ההקדמה של דרור בורשטיין לספר: הפסוקים שלפניכם נבחרו מתוך מאות רבות. יש לגלות את הקלפים: הקריטריון לבחירה היה בעיקר שירי. חיפשנו את היפים ומלאי החוכמה ביותר, בעינינו. במבט לאחור אפשר לומר שהקריאה בקובצי הפסוקים ובחירתם היתה דרך המשקפיים של שירת הייקו, המאוחרת לפסוקים מבחינה היסטורית אִכָּר קָשִׁישׁ, שְׂעָרוֹ לָבָן, עוֹמֵד לְהִפָּרֵד. הוּא שָׁב וּפוֹנֶה, קַד לְיֶלֶד קָטָן. האם יש צורך בהסבר? באמת שלא. אולי רק אפשר לפרט את מה שיש במצב שהשיר מתאר, בלי להוסיף כמעט ‘מבחוץ’: הזקן והילד הם אולי סבא ונכדו; המקום הוא סין, ארץ גדולה, בימים שלפני התחבורה המודרנית. מי יודע כמה זמן עבר מאז ראה האיכר את הילד, וכמה זמן יעבור עד שיתראו שוב, אם בכלל. ואז מופיע הרגע הזה (ומי רואה אותו? אולי האבא או האמא, ש’בין’ הזקן והילד?), שהוא זעיר, שובר לב, מתבקש, ובכל זאת מפתיע: הזקן כבר יצא לדרך. אבל אז הוא נעצר, כמו עוצר את הזמן ואת הדרך ש”נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ” – וחוזר. הוא אינו מתנפל על הילד בחיבוק דומע, רק קד. אין ביניהם מגע פיזי, אך יש חיבור אמיץ. מה ‘אומרת’ קידה? הנה: אנו אילמים כאן. הפסוק מניח לשניים בנקודה הזאת. מה יקרה הלאה? האיכר ישוב וייצא לדרכו? יישאר? הילד ירוץ אחריו? הם יתראו שוב? מתי? הם יזכרו את הרגע הזה, המתואר? אפשר לחשוב על דמותו של האיכר בעיני הילד (“שְׂעָרוֹ לָבָן” הוא אולי כבר תחילת זכרונו של הילד. לימים אולי זה כל מה שייוותר בזכרונו מאותו איכר קשיש); אפשר לחשוב על הילד שמתקרב מעט אל עיני האיכר, מכוח הקידה המקרבת. או על הרוח העוברת בשיער הקלוש. ואם הם סב ונכדו, הם כמו נהר אחד (גנטי) ש’רוקד’ אל מול עצמו, מתפצל בנקודה זו לשני יוּבלים. גם האיכר והילד הקטן, בלי ספק, אילמים עכשיו. מכאן הקידה.