טעם הבת

ספר השירה השני של אילה בן לולו “טעם הבת” הוא מופע חזק ומפעים של משוררת במלוא כוחה. זהו כוח שנצבר והזדקק מאז ספרה הראשון “ילדות מקוצרת” שזכתה עליו בפרס טבע לשירה, ובספר שלפנינו מגיע לפסגות ות. בן לולו בוראת עולם שירי מגובש שנקודות המשען שלו הן פשוטות לכאורה: היופי, הכאב, האהבה. למעשה אלה היסודות שהשירה הלירית נבנתה מהם מימים ימימה ואילה בן לולו שבה ולוכדת אותם כצורות פשוטות שעולם שלם יכול לעמוד עליהן. אילה בן לולו בונה סיטואציות שמבוססות על גרעין דרמטי (כגון דמות שיש לה שם או כינוי, סיטואציה מובחנת) שנבנות לכדי תמונות בהירות. היא מצליחה לייבא אל השיר מבנים ושמות שמגיעים כמעין “רדי מייד” אל השיר (כמו שמות הנסיכות אנה ואלזה מסרט של דיסני) ומייצרת להם מבנה עומק , מעמידה אותן על רגעים רוטטים של קיום. החיים, על כל קסמם הרע (המשפחה, העוני, האהבה ואי האהבה) מוצגים לפני הקוראים כעל במות מזוקקות מאוד ובן לולו מתזמרת אותם באורח מפליא ואפילו מוזיקלי. זוהי שירה שאין בה מותרות, הכול הכרחי בה. לא בכדי מהווה שורה משיר של דליה רביקוביץ מוטו בספר. ייתכן מאוד שיש להצביע על אילה בן לולו כממשיכתה של האחרונה. יערה שחורי