"אני רק רוצה חברה. מישהי שאוכל לספר לה על הדאגות והשמחות של היום־יום... מישהי שלא תסגיר את סודותי. בן אדם לעולם לא יוכל להיות חברה כזאת, לכן בחרתי ביומן". כך נולד ב־1939, על רקע אימת מלחמת העולם השנייה, מסמך תמים וטהור הכתוב בכישרון גדול, המנצנץ מתוך החשכה ומהדהד את התבגרותה, תקוותיה וחלומותיה של נערה. את היומן כתבה רניה שפיגל , שנולדה ב־1924 למשפחה יהודית בדרום־מזרח פולין. עם פרוץ המלחמה עברו רניה ואחותה הצעירה אליזבת אל סבן וסבתן בפשמישל שבדרום פולין, בעוד אמן נותרת בוורשה. הניתוק מן האם ומציאות הכיבוש הגרמני הופכים את היומן לתיעוד חי של ימי ההתבגרות בצל מלחמה: שיעורים וחברות; התאהבות בנער זיגוֹ; כמיהה בלתי פוסקת לאם שנקרעה ממנה – והכול בין פצצות וצבאות פולשים. רניה חלמה להיות סופרת, ועמודי היומן שזורים בשירה חדה ומרגשת. כמו אצל אנה פרנק, תהפוכות המלחמה וחיי האימה של היהודים תחת שלטון הנאצים גולשים לכתיבה הפרטית, היומיומית של רניה. עם הקמת הגטו בפשמישל נכפית על רניה הכניסה אליו. זיגוֹ מצליח להבריח אותה ולהסתירה בבית הוריו, אך לא מצליח להצילה. ביולי 1942 נקטעים כתביה. השורות האחרונות נכתבות בידי זיגו, לאחר שרניה נרצחה בידי הגסטפו. יומנה של רניה תורגם מן הפולנית המקורית, וכולל דבר פתיחה, אחרית דבר והערות מאת אחותה שניצלה, אליזבת בלק . זהו מסמך היסטורי נדיר – וקולה של רניה שפיגל ממשיך לחיות דרך יופיין של מילותיה ודרך אהבתם של אלה ששמרו על מורשתה.