הרבה שמות היו לאלונה פרנקל בילדותה, ובהרבה מחבואים היא הסתתרה: בעגלה מלאה קש, בבונקר שנחפר מאחורי הארון במטבח, בדיר חזירים, בארגז ששימש כמיטה ודמה לארון מתים, במרבץ סמרטוטים, בארון שאחת מדלתותיו הוסוותה כמערכת של מגירות. הם לא היו תמימים במיוחד, משחקי המחבואים הללו, ולעיתים אף היו מסוכנים מאוד -- בעיקר כשהגסטפו ארב מעבר לדלת. עם הזמן היא שכחה ללכת, שכחה לדבר, שכחה אפילו לבכות, אך לא הפסיקה לחלום ולהשתעשע, לצייר ולחפש חברים למשחק. הבכי פרץ אחר-כך, מייד אחרי המלחמה, ומאז לא חדל, גם כשעיניה יבשו. הוא רק חלחל למפלסים עמוקים יותר, שקע אל מאגרים של דמעות תהום. בספר 'ילדה', ספרה הראשון למבוגרים, פורשת אלונה פרנקל את זיכרונות ילדותה הקשים והסבוכים בחושניות מפליאה, ומתוך נאמנות עמוקה לנקודת המבט המיוחדת של גיבורת הספר -- הילדה הרכה שנאלצה להסתתר פעמים כה רבות עד שהייתה לרואה ובלתי נראית, ומסתתרת עד היום בתוך האישה שצמחה ממנה. עכשיו, אחרי עשרות שנים, היא מציצה סוף-סוף ממחבואה ומתגלה לעינינו: ילדה מלאת חיים בעולם מר ונורא. הספר ראה אור לראשונה בהוצאת מפה בשנת 2004, ובשנת 2005 זכה בפרס ספיר לספרות. כעת הוא רואה אור בהוצאה מחודשת בהוצאת חרגול/עם עובד.