בתנופה סיגנונית מרהיבה ובהשתלחות דיונית-צרברלית שלוחת-רסן מציג לפנינו עמיחי שלו שני טקסטים,היכולים – ביחוד הראשון והבולט שבהם,“חדר בלי דלת” – להיקרא כווידוי,כפירוט הכנות לקראת איבוד עצמי לדעת,כמסה כמו-סוציולוגית על המצב הפוסט-מודרני,כפרק בתולדות הספרות ומה-לא. למעשה,מדובר בשני סיפורים – פאתיטיים,ובעקיפין גם קומיים – הכתובים במסורת הכתיבה המודרנית נגד המודרניזם במשמעו הפילוסופי-הקנטיאני: האמונה בכוחה של התבונה לארגן מחדש את המצב האנושי ו”להנדס” אותו חברתית ומוסרית לקראת הקיום המשובח ביותר האפשרי. המספר של שלו אמנם אינו מזכיר את הטקסט המעמיק והעקרוני ביותר העומד במרכזה של מסורת עשירה זו – “רשימות מן המחתרת” של פ”מ דוסטוייבסקי. תחת זאת הוא מתעכב ארוכות על העיבוד העברי הראשון של חיבור זה,“בחורף” מאת י”ח ברנר. למעשה,הוא מוביל את סיפורו,המתרחש כביכול בחדר נטול דלת (כלומר,קופסה סגורה) למקום שבו יתפקד כגירסה תל-אביבית עכשווית של “בחורף” הברנרי. אולם בנוסחה זו כבר לא נותר הרבה מן הפאתוס הדוסטוייבסקאי-הברנרי,וזה עיקרה של הבדיחה הפילוסופית המונחת ביסודו של החיבור. “מסורת-הנגד” האנטי ראציונאליסטית,על רצונה העז לנפץ את “היכל הבדולח” של המודרניזם הראציונאלי,נוכסה,כמעט מראשית הופעתה,על ידי “מסורת הבעד” הפוזיטיביסטית,ונהפכה לוורסיה מוחלשת שלה. הראייה לכך היא גיבורו המרדן של שלו,“איש המרתף” הישראלי. מרוב רצון “לצאת” מקופסת ההגיון והחיים הוא עוסק כל חייו באריזת שרידי חייו בקופסאות,ומרוב ספקנות בסדר הקוסמי והקיומי-האנושי,כל שהוא רוצה הוא להשליט “קצת סדר” בחייו,שאותם הוא עומד,כביכול,לסיים. למעשה,הוא כלל אינו עומד לשים קץ לחייו. בסיום סיפורו לא רק ש”לא יצא” מהם,אלא,שכנראה,יכניס את עצמו מחדש לקופסה הקטנה מכל של בית אביו ושל ילדותו. המסקנה המשתמעת מדבריו היא שאין קיום מחוץ לקופסה,ואולי אין גם אי-קיום מחוצה לו. בין כה וכה נתן לנו המחבר טקסטים מבריקים,חדשניים,נסייניים וחכמים. היכולים,אם ייקראו נכונה,לבעוט ולזעזע מעט את הרהיטים הכבדים בחדר הצפוף והמחניק במקצת של הפרוזה הישראלית. דן מירון

בתנופה סיגנונית מרהיבה ובהשתלחות דיונית-צרברלית שלוחת-רסן מציג לפנינו עמיחי שלו שני טקסטים, היכולים – ביחוד הראשון והבולט שבהם, “חדר בלי דלת” – להיקרא כווידוי, כפירוט הכנות לקראת איבוד עצמי לדעת, כמסה כמו-סוציולוגית על המצב הפוסט-מודרני, כפרק בתולדות הספרות ומה-לא. למעשה, מדובר בשני סיפורים – פאתיטיים, ובעקיפין גם קומיים – הכתובים במסורת הכתיבה המודרנית נגד המודרניזם במשמעו הפילוסופי-הקנטיאני: האמונה בכוחה של התבונה לארגן מחדש את המצב האנושי ו”להנדס” אותו חברתית ומוסרית לקראת הקיום המשובח ביותר האפשרי. המספר של שלו אמנם אינו מזכיר את הטקסט המעמיק והעקרוני ביותר העומד במרכזה של מסורת עשירה זו – “רשימות מן המחתרת” של פ”מ דוסטוייבסקי. תחת זאת הוא מתעכב ארוכות על העיבוד העברי הראשון של חיבור זה, “בחורף” מאת י”ח ברנר. למעשה, הוא מוביל את סיפורו, המתרחש כביכול בחדר נטול דלת (כלומר, קופסה סגורה) למקום שבו יתפקד כגירסה תל-אביבית עכשווית של “בחורף” הברנרי. אולם בנוסחה זו כבר לא נותר הרבה מן הפאתוס הדוסטוייבסקאי-הברנרי, וזה עיקרה של הבדיחה הפילוסופית המונחת ביסודו של החיבור. “מסורת-הנגד” האנטי ראציונאליסטית, על רצונה העז לנפץ את “היכל הבדולח” של המודרניזם הראציונאלי, נוכסה, כמעט מראשית הופעתה, על ידי “מסורת הבעד” הפוזיטיביסטית, ונהפכה לוורסיה מוחלשת שלה. הראייה לכך היא גיבורו המרדן של שלו, “איש המרתף” הישראלי. מרוב רצון “לצאת” מקופסת ההגיון והחיים הוא עוסק כל חייו באריזת שרידי חייו בקופסאות, ומרוב ספקנות בסדר הקוסמי והקיומי-האנושי, כל שהוא רוצה הוא להשליט “קצת סדר” בחייו, שאותם הוא עומד, כביכול, לסיים. למעשה, הוא כלל אינו עומד לשים קץ לחייו. בסיום סיפורו לא רק ש”לא יצא” מהם, אלא, שכנראה, יכניס את עצמו מחדש לקופסה הקטנה מכל של בית אביו ושל ילדותו. המסקנה המשתמעת מדבריו היא שאין קיום מחוץ לקופסה, ואולי אין גם אי-קיום מחוצה לו. בין כה וכה נתן לנו המחבר טקסטים מבריקים, חדשניים, נסייניים וחכמים. היכולים, אם ייקראו נכונה, לבעוט ולזעזע מעט את הרהיטים הכבדים בחדר הצפוף והמחניק במקצת של הפרוזה הישראלית. דן מירון