אני חייב לך תודה רבה על שהואלת להמציא לי על-ידי בנותיך את ספרך. בחיבור זה עשית מפעל בעל משמעות כפולה: מצד אחד זוהי יצירה ספרותית מעולה, מצד שני – והוא חשוב ביותר – זוהי תעודה היסטורית, עדות רבת-ערך לשואה …ראוי להסב את לב הציבור ליצירה זו...פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ירושלים, 1990...הרשני-נא להודות לך כקורא עברי על הספר הזה...התרשמתי מיכולת ההתאפקות הנדירה המאפיינת את כתיבתך, מסגנונך העברי המעולה, פרי בית המדרש הגדול שחרב...ואותו הומור מיוחד במינו על סף השיגעון או הבכי...יקרה לי מאוד עדותך...חיים גורי שלום וייס כותב בהומור. אין זה הומור גרדומים או הומור ציני ומרוחק אלא הומור חם ואנושי; הומור בו גלומה התייחסות למציאות כאילו היא נורמלית; הומור שמעלה בדעת את האימרה: "תגובה לא נורמלית למצב לא נורמלי, היא תגובה נורמלית"; הומור שיש בו כוח חיות וכוח הישרדות נדירים; הומור שעצם השימוש בו מעיד על עוגן אישיותי בריא, תאב-חיים וחזק באופן יוצא מגדר הרגיל. מבטו של וייס אירוני וביקורתי ועם זאת חם וסלחני. רוב הכותבים על חוויותיהם מהשואה נוקטים לשון של אימה, טוטאליות וחרדת קודש, ואילו וייס מרשה לעצמו - ויש בכך חדשנות, ואף הישג ספרותי לא מבוטל - להתבטא במונחים ששמורים לישיבה נינוחה במרפסת הבית.וייס מוותר מראש על הניסיון לתאר את תהומות הנפש שנפערו בין תקופות חייו. מילדות חדורת אמונה, ילדות בה נוכחים חסד ורחמים, ילדות המהווה הבטחה לעולם בטוח וצודק בתוך קהילה חרדית, עובר וייס להווית חיים רגילים לכאורה של אחרי השיחרור; מנדודים באירופה ההרוסה להכשרה ציונית, עלייה ארצה תוך בריחה מהמשטר הקומוניסטי, גיוס בזק לצה"ל המאוכלס ב"צברים" מנוכרים ובעולים חדשים, וחיפוש ומציאת אהבה ומשפחה.קיים מתח מפרה בין תודעתו החילונית של שלום וייס לבין אוצרות התרבות התורנית השוכנים במעמקי הווייתו, מכמני דעת אותם רכש בחינוך האורתודוכסי לו זכה בעיירת ילדותו. וייס, אדם תאב-דעת והשכלה, המשיך ופיתח בקרבו אוצרות אלה ללא הרף, כל חייו, גם בהיותו חייל צעיר במלחמת העצמאות וגם בעודו רוכש הכשרות מקצועיות מן הגורן ומן היקב, על מנת לקיים את משפחתו הצעירה. מאוצרות אלה גיבש וייס תשתית אינטלקטואלית ורגשית ממנה נובעת יצירה יהודית-חילונית-תרבותית ייחודית זו.וייס ניחן במתנת הכֵּנוּת, אותה הוא מוסר לדורות הבאים, בין היתר בזכות שאלותיהם של בנותיו ונכדיו, שסיפורו הולם בהם שוב ושוב. הם תוהים על היתכנותה של השואה ומנסים לפצח את ההוויה הנוראה ההיא, בכל פעם מכיוון אחר, מזווית אחרת. שלום משיב להם בכנות נדירה, ממנה עולות תובנות פסיכולוגיות אוניברסאליות. אומץ לב נדרש משני הצדדים לדיאלוג הפתוח הזה, דיאלוג שהוא נוקב ועצוב בתכליתו - אך נחוש ואופטימי בכיוונו ובתוצאתו.מתוך אחרית דבר: מתנת הכֵּנוּת / אהוד אמיר, עורך שלום וייס נולד ב-1929 בהונגריה למשפחה חרדית. הוא למד בחדר ובישיבה והצטיין בלימודיו, בשקדנותו ובהישגיו, כחמשת אחיו. בהיותו בן 15 גורשו הוא ומשפחתו מביתם ונלקחו לאושוויץ. שלום הועבר בין מספר מחנות, שרד צעדות מוות, ושוחרר באפריל 1945 במחנה ברגן בלזן. כחודש אחרי השחרור נפטר אחיו אברהם, עמו עבר שלום את כל תלאות השואה, בן 18 היה במותו. שלום בן ה-16 נשאר ערירי. הוריו, ארבע מאחיו ומרבית משפחתו הענפה וקהילתו נספו בשואה.בתום המלחמה הצטרף שלום לתנועת-נוער חלוצית-ציונית בהונגריה ושימש בין היתר מדריך ומחנך במעון ילדים יהודיים יתומים במשטר עוין, תוך סיכון מאסר והגליה, עד עלותו ארצה בראשית 1949.עם הגיעו ארצה גויס שלום מיד לחטיבת גבעתי. בתום שירותו הצבאי השלים לימודי הנדסה ובשנים האחרונות, עד פרישתו לגמלאות, שימש מנהל בכיר בבתי הזיקוק של חיפה ואשדוד.לאורך כל השנים התעמק שלום במחשבת ישראל. בישראל נישא שלום ללאה לבית לוי, ניצולת שואה גם היא, שקורותיה דומים לשלו. שלום ולאה קבעו את ביתם בחיפה ולהם שתי בנות וחמישה נכדים.

אני חייב לך תודה רבה על שהואלת להמציא לי על-ידי בנותיך את ספרך. בחיבור זה עשית מפעל בעל משמעות כפולה: מצד אחד זוהי יצירה ספרותית מעולה, מצד שני – והוא חשוב ביותר – זוהי תעודה היסטורית, עדות רבת-ערך לשואה …ראוי להסב את לב הציבור ליצירה זו...פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ירושלים, 1990...הרשני-נא להודות לך כקורא עברי על הספר הזה...התרשמתי מיכולת ההתאפקות הנדירה המאפיינת את כתיבתך, מסגנונך העברי המעולה, פרי בית המדרש הגדול שחרב...ואותו הומור מיוחד במינו על סף השיגעון או הבכי...יקרה לי מאוד עדותך...חיים גורי שלום וייס כותב בהומור. אין זה הומור גרדומים או הומור ציני ומרוחק אלא הומור חם ואנושי; הומור בו גלומה התייחסות למציאות כאילו היא נורמלית; הומור שמעלה בדעת את האימרה: "תגובה לא נורמלית למצב לא נורמלי, היא תגובה נורמלית"; הומור שיש בו כוח חיות וכוח הישרדות נדירים; הומור שעצם השימוש בו מעיד על עוגן אישיותי בריא, תאב-חיים וחזק באופן יוצא מגדר הרגיל. מבטו של וייס אירוני וביקורתי ועם זאת חם וסלחני. רוב הכותבים על חוויותיהם מהשואה נוקטים לשון של אימה, טוטאליות וחרדת קודש, ואילו וייס מרשה לעצמו - ויש בכך חדשנות, ואף הישג ספרותי לא מבוטל - להתבטא במונחים ששמורים לישיבה נינוחה במרפסת הבית.וייס מוותר מראש על הניסיון לתאר את תהומות הנפש שנפערו בין תקופות חייו. מילדות חדורת אמונה, ילדות בה נוכחים חסד ורחמים, ילדות המהווה הבטחה לעולם בטוח וצודק בתוך קהילה חרדית, עובר וייס להווית חיים רגילים לכאורה של אחרי השיחרור; מנדודים באירופה ההרוסה להכשרה ציונית, עלייה ארצה תוך בריחה מהמשטר הקומוניסטי, גיוס בזק לצה"ל המאוכלס ב"צברים" מנוכרים ובעולים חדשים, וחיפוש ומציאת אהבה ומשפחה.קיים מתח מפרה בין תודעתו החילונית של שלום וייס לבין אוצרות התרבות התורנית השוכנים במעמקי הווייתו, מכמני דעת אותם רכש בחינוך האורתודוכסי לו זכה בעיירת ילדותו. וייס, אדם תאב-דעת והשכלה, המשיך ופיתח בקרבו אוצרות אלה ללא הרף, כל חייו, גם בהיותו חייל צעיר במלחמת העצמאות וגם בעודו רוכש הכשרות מקצועיות מן הגורן ומן היקב, על מנת לקיים את משפחתו הצעירה. מאוצרות אלה גיבש וייס תשתית אינטלקטואלית ורגשית ממנה נובעת יצירה יהודית-חילונית-תרבותית ייחודית זו.וייס ניחן במתנת הכֵּנוּת, אותה הוא מוסר לדורות הבאים, בין היתר בזכות שאלותיהם של בנותיו ונכדיו, שסיפורו הולם בהם שוב ושוב. הם תוהים על היתכנותה של השואה ומנסים לפצח את ההוויה הנוראה ההיא, בכל פעם מכיוון אחר, מזווית אחרת. שלום משיב להם בכנות נדירה, ממנה עולות תובנות פסיכולוגיות אוניברסאליות. אומץ לב נדרש משני הצדדים לדיאלוג הפתוח הזה, דיאלוג שהוא נוקב ועצוב בתכליתו - אך נחוש ואופטימי בכיוונו ובתוצאתו.מתוך אחרית דבר: מתנת הכֵּנוּת / אהוד אמיר, עורך שלום וייס נולד ב-1929 בהונגריה למשפחה חרדית. הוא למד בחדר ובישיבה והצטיין בלימודיו, בשקדנותו ובהישגיו, כחמשת אחיו. בהיותו בן 15 גורשו הוא ומשפחתו מביתם ונלקחו לאושוויץ. שלום הועבר בין מספר מחנות, שרד צעדות מוות, ושוחרר באפריל 1945 במחנה ברגן בלזן. כחודש אחרי השחרור נפטר אחיו אברהם, עמו עבר שלום את כל תלאות השואה, בן 18 היה במותו. שלום בן ה-16 נשאר ערירי. הוריו, ארבע מאחיו ומרבית משפחתו הענפה וקהילתו נספו בשואה.בתום המלחמה הצטרף שלום לתנועת-נוער חלוצית-ציונית בהונגריה ושימש בין היתר מדריך ומחנך במעון ילדים יהודיים יתומים במשטר עוין, תוך סיכון מאסר והגליה, עד עלותו ארצה בראשית 1949.עם הגיעו ארצה גויס שלום מיד לחטיבת גבעתי. בתום שירותו הצבאי השלים לימודי הנדסה ובשנים האחרונות, עד פרישתו לגמלאות, שימש מנהל בכיר בבתי הזיקוק של חיפה ואשדוד.לאורך כל השנים התעמק שלום במחשבת ישראל. בישראל נישא שלום ללאה לבית לוי, ניצולת שואה גם היא, שקורותיה דומים לשלו. שלום ולאה קבעו את ביתם בחיפה ולהם שתי בנות וחמישה נכדים.