תפוזי דם השאיר אותי חסרת אוויר ומאוהבת. זהו ספר שחוטף את הקורא אל תוך מקום וזמן אחרים ופותח את הלב שלנו להתבונן בדברים הכמוסים בתוכנו, אלה שהשארנו אי שם מאחורינו, לפני שהתקלקלנו והפכנו לאנשים מבוגרים. ליאורה רוזנפלד־סופר מחזירה אותנו להיות שוב מי שהיינו פעם. ליהיא לפיד בשבעה על אמא שלה נועה שוכבת עם מישהו וזו הפעם ה(חצי) ראשונה שלה. היא בת תשע־עשרה, ובשנים הקרובות תוסיף לחפש אהבה שתמלא את הריק הקפוא של היתמות הצעירה שלה. היא תחפש בבסיס ברמת הגולן ואחר כך בתל אביב בדירת שותפים מתקלפת עם בלטות מצוירות, ובפריז, שם תסתבך במשולש אהבה קודח. בפריז היא תחפש גם לחם שאור ומחמצת. למה? כי מחמצת לא מתה אף פעם אם מטפלים בה כמו שצריך. תפוזי דם הוא רומן יפהפה על אישה־ילדה שמנסה ללמוד לחיות עם הגעגוע למה שהלך לאיבוד בטרם עת ולגדל קצת עור על הנשמה החשופה, והוא מסופר בתנופה ובעדינות, בהומור ובתבונה. לרוזנפלד־סופר יכולת יוצאת דופן לבנות גיבורה ספרותית שלופתת את לב הקורא בלי לעשות עליו אפילו מניפולציה קטנה אחת, מבלי להגזים, להתאמץ ובעיקר מבלי לזייף. זהו ספר על החומרים המוּכַּרים של הספרות: אהבה וכאב, סקס ומוות, אבל הוא רענן לגמרי. קולו צלול, הגון ומפוכח והוא מזמן לקוראיו הנאה צרופה. אם אפשר היה לקפוץ לתוך דפי ספר ולחבק מישהי, הייתי רוצה להיכנס אל בין הדפים ולחבק את נועה. ולהציע לה להיות חברה שלי. פתאום זה מכה בי, תחושת אושר פתאומית, פראית, מפוצצת, מציפה לי את הלב והריאות ומטפסת לי במעלה הגוף, אני רוצה לצרוח, לא יודעת את נפשי מרוב אושר מזוקק, גדול מדי. מחלחלת בתוכי ההכרה שבחיים, ב ח י י ם לא הייתי משוחררת ככה, אף פעם. וזה מפחיד, בחיי שזה מפחיד, כי איפשהו עמוק בפנים, אני פתאום קולטת עד כמה זה רגעי, עד כמה זה בלתי לכיד, התחושה הזאת. אני מתיישבת על ספסל מלוכלך באלנבי פינת ביאליק ומרגישה חולשה בכל הגוף. ככה לא הייתי אף פעם. משוחררת. וככה לא אהיה יותר לעולם. רגע כזה. ליאורה רוזנפלד־סופר נולדה בשנת 1971 בקיבוץ עין השופט. תסריטאית וכותבת, נשואה ואמא לשלושה בנים. זהו ספרה הראשון.

תפוזי דם השאיר אותי חסרת אוויר ומאוהבת. זהו ספר שחוטף את הקורא אל תוך מקום וזמן אחרים ופותח את הלב שלנו להתבונן בדברים הכמוסים בתוכנו, אלה שהשארנו אי שם מאחורינו, לפני שהתקלקלנו והפכנו לאנשים מבוגרים. ליאורה רוזנפלד־סופר מחזירה אותנו להיות שוב מי שהיינו פעם. ליהיא לפיד בשבעה על אמא שלה נועה שוכבת עם מישהו וזו הפעם ה(חצי) ראשונה שלה. היא בת תשע־עשרה, ובשנים הקרובות תוסיף לחפש אהבה שתמלא את הריק הקפוא של היתמות הצעירה שלה. היא תחפש בבסיס ברמת הגולן ואחר כך בתל אביב בדירת שותפים מתקלפת עם בלטות מצוירות, ובפריז, שם תסתבך במשולש אהבה קודח. בפריז היא תחפש גם לחם שאור ומחמצת. למה? כי מחמצת לא מתה אף פעם אם מטפלים בה כמו שצריך. תפוזי דם הוא רומן יפהפה על אישה־ילדה שמנסה ללמוד לחיות עם הגעגוע למה שהלך לאיבוד בטרם עת ולגדל קצת עור על הנשמה החשופה, והוא מסופר בתנופה ובעדינות, בהומור ובתבונה. לרוזנפלד־סופר יכולת יוצאת דופן לבנות גיבורה ספרותית שלופתת את לב הקורא בלי לעשות עליו אפילו מניפולציה קטנה אחת, מבלי להגזים, להתאמץ ובעיקר מבלי לזייף. זהו ספר על החומרים המוּכַּרים של הספרות: אהבה וכאב, סקס ומוות, אבל הוא רענן לגמרי. קולו צלול, הגון ומפוכח והוא מזמן לקוראיו הנאה צרופה. אם אפשר היה לקפוץ לתוך דפי ספר ולחבק מישהי, הייתי רוצה להיכנס אל בין הדפים ולחבק את נועה. ולהציע לה להיות חברה שלי. פתאום זה מכה בי, תחושת אושר פתאומית, פראית, מפוצצת, מציפה לי את הלב והריאות ומטפסת לי במעלה הגוף, אני רוצה לצרוח, לא יודעת את נפשי מרוב אושר מזוקק, גדול מדי. מחלחלת בתוכי ההכרה שבחיים, ב ח י י ם לא הייתי משוחררת ככה, אף פעם. וזה מפחיד, בחיי שזה מפחיד, כי איפשהו עמוק בפנים, אני פתאום קולטת עד כמה זה רגעי, עד כמה זה בלתי לכיד, התחושה הזאת. אני מתיישבת על ספסל מלוכלך באלנבי פינת ביאליק ומרגישה חולשה בכל הגוף. ככה לא הייתי אף פעם. משוחררת. וככה לא אהיה יותר לעולם. רגע כזה. ליאורה רוזנפלד־סופר נולדה בשנת 1971 בקיבוץ עין השופט. תסריטאית וכותבת, נשואה ואמא לשלושה בנים. זהו ספרה הראשון.