יוּלה, סופרת הזקוקה לאלמוניות ולשקט מרחיקה עצמה לדירה זרה כדי לכתוב. מִשכּנהּ החדש בבית המשותף מפגיש אותה עם ניסוֹ, ילד כבד משקל, מָגי אמו, אופירה, בעלת בוטיק, אורנה ושאול לוי, זוג רופאים, סמדר, אישה עם עבר פסיכיאטרי עשיר ש"דפקה הופעה" ברומן קודם של מירה מגן, שירה, סטודנטית רווקה ונבוקו, גבר אנין ומתנשא. כל אחת מהדמויות הללו, השונות כל כך זו מזו, מייצגת פלח אחר בפסיפס העשיר של החברה היהודית־ישראלית. בכולן לוחשת גחלתה של אהבה ראשונה. יש בהן מי שמתרפק עליה בגעגוע עז, יש מי שכמֵה לזכות בה סוף־סוף, יש מי שמתכחש לה ויש מי שמתעב אותה — אולם כך או אחרת, כולן נחרכות באִשהּ. אהבה יד ראשונה, כמו ספריה הקודמים של מירה מגן, הוא ספר גלוי עיניים. מגן מציגה את החיים בפריחתם, בכמישתם ובכיליונם בלי שום הנחה. היא רגישה לייחודה של כל דמות אולם אינה שוכחת ולו לרגע את עריצותו וכוחו המכלה של הזמן שאינו מבדיל בין מי שחי למעלה, בדירת פנטהאוז שנוגעת בשמיים, לבין מי שמתגורר בדירת הקרקע, שעשב ושיח בוגונווילאה לוהב הם נופהּ. הגורל הזה המונח לפתחי כולנו, אצל מירה מגן, סופרת שהמרי והמרד החברתיים־מעמדיים והאנושיים־קיומיים לא זרים לה, הוא גם באורח פרדוקסלי, מקור החסד והחמלה שבהם היא עוטפת את דמויותיה. הגורל העוין הוא המקור שממנו נובעת אהבתה לדמויותיה. דמויות שעל פי רוב הן השוליות ביותר, הפחות "אסתטיות" והפחות "שפויות" ובהן מצויים האמת והיופי בערייתם. יגאל שוורץ