יעלי וזהבי כבר אינן בנות עשרים. הן חברות טובות,נשים עצמאיות ומלאות חיים,המבקשות אהבה,בית ושייכות. סיפור אנושי מרגש על חברות,אמונה,בחירה והתחלות חדשות.

בסיעתא דשמיא יעלי וזהבי כבר מזמן לא בנות עשרים. הן חברות טובות, שותפות לדירה, נשים עצמאיות ומלאות חיים — ועדיין מחכות לבית משלהן. קומה מעליהן מתגוררים ארבעת ילדי משפחת וייס; דובי, הבכור, למד מוקדם מדי להסתדר לבד, לשמור על אחיו — ובעיקר לא לספר לאף אחד מה באמת קורה בבית. בדירה שמולן חיה שיינדי פולנסקי, נערה טובה ושקטה, שכל מה שהיא מבקשת הוא קצת חום. אחותה הקטנה טליה מבקשת אותו בקול רם יותר — ומוצאת אוזן קשבת דווקא במקום שבו איש אינו חושב לחפש. אלה חיים רגילים בשכונה חרדית רגילה; שידוכים שנרקמים ומתפרקים, ילדים שחוזרים מבית הספר, שכנות שיודעות קצת יותר מדי, משפחות שמנסות להיראות בסדר — ואנשים שמסתירים את מה שכואב. אבל לפעמים די בדלת אחת שנפתחת, בילד אחד שמחליט לדבר, או באדם אחד שבוחר לראות — כדי לשנות חיים שלמים. כי כמה אנחנו באמת יודעים על האנשים שחיים ממש לידנו? כמה אפשר להסתיר מאחורי דלת סגורה, חיוך מנומס או משפחה שנראית מושלמת? ומה היינו עושים אחרת אם היינו יודעים... * את הסיפור הזה כתבתי לראשונה בגיליון 'השמיעיני קולך - הבמה למוסיקאיות ויוצרות חרדיות'. אין קשר בין הדמויות למציאות. אני מודה לבורא עולם על השפע, על הטוב, על המאוד טוב, וגם על הפחות טוב - או מה שנראה לנו פחות טוב. תודה לקוראות היקרות שהגיבו, שיתפו ושאלו. ותודה לכל מי שהיוותה השראה לספר הזה. * אבישג זוהר היא סופרת, זמרת ויזמית חברתית ירושלמית. בכתיבתה היא מבקשת לתת קול לעולמן הפנימי של נשים – לרגש, לכוח, לבחירה ולצמיחה. אבישג עוסקת שנים בעולם המוזיקה והיצירה לנשים, ומייסדת עמותת "ארל״ל – אף רווקה לא לבד”, קהילה הפועלת לחיזוק תחושת השייכות, הביטחון והכוח של רווקות מתבגרות בישראל. בעשייתה ובכתיבתה היא שואפת להצמיח נשים חזקות ומשפיעות – כאלה שמאמינות בערכן, בונות את דרכן ומובילות מהלכים בחייהן ובקהילה. זהו ספרה הראשון.