שירתה של נורית שושני היא שירה צנועה, מופנמת ומינורית, אך יש בו, במינור הזה, דיאפזון שלם שמגון צליליו משתרע מן המרנין והאופטימי ביותר עד הכאוב מכל ועד עומקי הטראגי: מספקטרום המראות והעונות של עמק יזרעאל, שהוא תבנית נוף מולדתה, ועד אסון המסוקים שבו נספה - בין לוחמים רבים ואהובים – אחיינה הצעיר, ניר. בניגוד קוטבי למרבית השירה הנכתבת כיום בישראל והמנותקת ניתוק כפול: מנופי הארץ הבלתי אורבאניים וממקורות המורשת היהודית גם יחד – מקיימת שירה כנה ושורשית זו קשב רצוף, אורגאני ביותר, עם הטופוגראפיה, האקלים, החי והצומח בארצנו, ולא פחות מכך עם שכבותיה ההיסטוריות עתירות –המחצבים של מסורותנו השירית והלשונית עתיקת – היומין.