אוצרותיה של שירת יידיש שבהם נתקל במשך השנים השיראלי השתייכו על פי רוב למסורת גברית. איציק מאנגר וה. לייויק, יעקב גלאטשטיין ומשה-לייב הלפרן, יעקב פרידמן ואברהם סוצקבר. מדי פעם זיכונו התרגמים השונים במבחרי שירים מאת דורה טייטלבוים, מלכה לוקר, ברכה קופשטיין או רבקה בסמן בן-חיים, אולם הדומיננטיות הגברית המשיכה לבלוט. לכן לתרגומה של חמוטל בר-יוסף חשיבות רבה, כפולת-פנים. ראשית, הוא מגלה לראשונה לקורא הישראלי חטיבות נרחבות ומרהיבות מיצירתה של משוררת עמוקה וחכמה שטרם הכרנו. שנית, הוא תורם תרומה ממשית לייצוג עולם פיוטי של יוצרת-אישה שניחנה בחיות ובחיוניות נדירות. זוהי אבן-חן אמיתית מעולמה של ספרות יידיש, שירה רעננה ומרגשת שהתפרצה במלוא יפעתה סביב מחצית המאה העשרים. הקריאה בשירי מלכה חפץ-טוזמאן (1887-1896) היא חוויה מעוררת והזמנה למסע בין שירי אהבה ותשוקה לשירי אמהות, בין שירה ארספואטית לשירים של חרדה קיומית ושירי אושר, בין שירי אמונה ושירי פקפוק לשירי קרבה ושירי בדידות וניכור. לתרגומה המעולה, ובמרכזו ההישג המופלא של תרגום כליל סונטים שלם, צרפה המשוררת והמתרגמת חמוטל בר-יוסף מבוא בעל אופי אישי ואחרית-דבר בעלת אופי מסאי. גוהרת מעל עצמי הוא בגדר תגלית שלכל אורכה נשמרת בה תחושה של התפעמות.