שאול, גיבור הספר השמש השחורה, הוא גבר מבוגר, מכובד למראה. למרות ההוכחות החותכות שמספקים בני משפחתו, חבריו ואמצעי התקשורת, המעידות שגדעון, חבר ילדותו, נהרג בפיגוע התאבדות, שאול בטוח שגדעון חי וקיים, מסתתר היכן שהוא. הוא אינו מאמין גם לאשתו, מירה, ולאשתו של גדעון, סטלה, שהיתה פעם אהובתו הבלתי מושגת. הימים הם ימי הפיגועים הקשים של האינתיפאדה השנייה, ושאול משוטט בתל אביב הדואבת, מחפש אחר חברו ומפליג בזיכרונות מימי נעוריו, עת היה עולה חדש שאך הגיע מפולין לעיר העברית הראשונה. שוב מראה לנו אמנון רובינשטיין את יכולתו הרבה להעמיד סולם סיפורי שבסיסו מוצב במציאות וראשו בעולם הדמיון... הממש והבדיה ארוגים זה בזה בלא הפרזה, בזרימה נכונה ובדיוק לשוני, ושוב, הוא קונה את לבנו בקולו האמין. אהרן אפלפלד יצירתו של אמנון רובינשטיין מעוררת השתאות. מתקיימת בה מורכבות מופלאה, כמעט בלתי אפשרית, בין פשטות סגנונית - לעומק רעיוני, בין אהבת אדם - לביקורת חברתית, בין אמפתיה מלאת רגש - להומור שוצף ומושחז. ספריו נקראים בקלות ובהנאה, בנשימה אחת, אך כשמסיימים אותם ולא חדלים לחשוב עליהם, מבינים שמאחורי הכתיבה המינימלית הזו מסתתר לו עושר גדול. יוכי ברנדס ספרו החדש, המעניין ורב התובנות, של רובינשטיין הוא כעין המחשה של המסה המכוננת שלו "עלייתו ושקיעתו של הצבר המיתולוגי" (1977). בספר נשזרים גורלותיהם של טיפוסים שונים משנותיה הראשונות של המדינה, וניכּר בו הפער בין הרצוי למצוי, בין הקנקן לבין תוכו. אף ניכּרת בו דאגה כנה ונכמרת לעתידם של הדורות הבאים. בנוסח סיפורי המינגווי, רובינשטיין נוקט כאן סגנון מאופק וחסכוני – "סגנון של קצה הקרחון" – שלפיו רוב הסיפור אינו נגלה לעין ממבט ראשון, אלא נבנה בדמיונו של הקורא. זיוה שמיר לא רק גיבורי הנובלה השמש השחורה משתמשים בהכחשה. כולנו השתמשנו במנגנון זה כדי לחיות חיים רגילים במדינת ישראל בזמן שברחובות, באוטובוסים ובקניונים שלנו התרחשו פיגועי תופת במהלך האינתיפאדה השנייה... אולי אין אנו יכולים להסתכל ישירות על השמש, כי זו תסנוור אותנו ותשרוף את עינינו. אך אפשר להסתכל על השמש השחורה מבעד למיסוך – אומנותי, דתי או אחר - מבלי להיות מסונוורים ולהבין כך את מהות השמש. פרופסור מריו מיקולינסר (מתוך סוף הדבר לספר)