"ילדים, את רוצה?" עיניה נוקבות אותי מבעד לזגוגיות עבות. אני מתבלבלת. "אה... כן, אני חושבת שכן." "חושבת?!" חוזרת אחרי הגינקולוגית בקול חרוך. אני נבוכה, לא מבינה לאן היא חותרת. שלושה משפטים קצרים, ישירים, לא מותירים מקום לספק: "אין לך זמן. את צריכה לעשות ילדים עכשיו. יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי." אני יוצאת מהקליניקה, הכול בתוכי נסוג ומתרוקן. האוזניים שלי מצלצלות: 'אין לך זמן, יכול להיות שמאוחר מדי.' בדיוק כשחשבתי שהחיים שלי מסתדרים, מתיישבים במקומם הנכון, בדיוק עכשיו - המסע רק מתחיל. זה סיפור על כמיהה אנושית שפוגשת פלא מדעי: הפריה חוץ־גופית, או בשמה הידוע — הפריית מבחנה. הקסם הטכנולוגי הזה העניק למיליוני נשים בעולם הזדמנות להתגבר על מה שעד אז נראה גזירת גורל ולחבוק את היקר להן מכול — בן, בת; ילד. ישראל היא מעצמה של טיפולי פוריות; כמאה אלף ילדי מבחנה נולדו כאן לאורך השנים — שיעור כמעט כפול מהממוצע באירופה. בצד הדרך נותרו לא אחת נשים שעברו את התהליך הזה; נשים שלא תמיד אמרו להן את כל האמת; נשים שרק בעיצומם של הטיפולים נחשפו בפעם הראשונה למידע קריטי, שיכול היה לשנות את חייהן. הספר הזה הוא סיפורן. שרית מגן היא אחת הנשים האלה, והיא הבינה כי גם סופו המתוק של המסע הפרטי שלה בעקבות האימהוּת, אסור שישכיח את מחירי הדרך. מגן, עיתונאית המתמחה בתחום הבריאות, היתה שותפה לכמה מהחשיפות החשובות בתחום. את השנים האחרונות הקדישה לפרויקט הזה; צלילה לתוך קרביה של תעשיית ההפריה החוץ־גופית בישראל כדי לחשוף את הסודות הגדולים שלה. הסיפור הזה מסופר משני צדי הפרגוד: מפי הנשים ומפי הרופאים המטפלים. והתמונה שעולה ממנו - מסקרנת, נועזת, בועטת - היא צידה הכרחית לכל אישה שיוצאת בעקבות החלום הגדול, החלום לילד משלה. שרית מגן, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה, שימשה רכזת המערכת של התוכנית "עובדה" והיא חתומה על שורה של כתבות ותחקירים שעוררו הדים רבים. בין כתבותיה ניתן למנות את התחקיר על הרופאים בביה"ח איכילוב שדרשו תשלומים אסורים תמורת ניתוחים, את התחקיר על משה קצב ואת סיפורה של אשת העסקים ירדנה עובדיה. היא היתה שותפה ליצירת סרטים דוקומנטריים ששודרו בערוץ 2 וכן עבדה כעיתונאית ב"מעריב" וב"העיר". מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיהם. ילד משלך הוא ספרה הראשון.

"ילדים, את רוצה?" עיניה נוקבות אותי מבעד לזגוגיות עבות. אני מתבלבלת. "אה... כן, אני חושבת שכן." "חושבת?!" חוזרת אחרי הגינקולוגית בקול חרוך. אני נבוכה, לא מבינה לאן היא חותרת. שלושה משפטים קצרים, ישירים, לא מותירים מקום לספק: "אין לך זמן. את צריכה לעשות ילדים עכשיו. יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי." אני יוצאת מהקליניקה, הכול בתוכי נסוג ומתרוקן. האוזניים שלי מצלצלות: 'אין לך זמן, יכול להיות שמאוחר מדי.' בדיוק כשחשבתי שהחיים שלי מסתדרים, מתיישבים במקומם הנכון, בדיוק עכשיו - המסע רק מתחיל. זה סיפור על כמיהה אנושית שפוגשת פלא מדעי: הפריה חוץ־גופית, או בשמה הידוע — הפריית מבחנה. הקסם הטכנולוגי הזה העניק למיליוני נשים בעולם הזדמנות להתגבר על מה שעד אז נראה גזירת גורל ולחבוק את היקר להן מכול — בן, בת; ילד. ישראל היא מעצמה של טיפולי פוריות; כמאה אלף ילדי מבחנה נולדו כאן לאורך השנים — שיעור כמעט כפול מהממוצע באירופה. בצד הדרך נותרו לא אחת נשים שעברו את התהליך הזה; נשים שלא תמיד אמרו להן את כל האמת; נשים שרק בעיצומם של הטיפולים נחשפו בפעם הראשונה למידע קריטי, שיכול היה לשנות את חייהן. הספר הזה הוא סיפורן. שרית מגן היא אחת הנשים האלה, והיא הבינה כי גם סופו המתוק של המסע הפרטי שלה בעקבות האימהוּת, אסור שישכיח את מחירי הדרך. מגן, עיתונאית המתמחה בתחום הבריאות, היתה שותפה לכמה מהחשיפות החשובות בתחום. את השנים האחרונות הקדישה לפרויקט הזה; צלילה לתוך קרביה של תעשיית ההפריה החוץ־גופית בישראל כדי לחשוף את הסודות הגדולים שלה. הסיפור הזה מסופר משני צדי הפרגוד: מפי הנשים ומפי הרופאים המטפלים. והתמונה שעולה ממנו - מסקרנת, נועזת, בועטת - היא צידה הכרחית לכל אישה שיוצאת בעקבות החלום הגדול, החלום לילד משלה. שרית מגן, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה, שימשה רכזת המערכת של התוכנית "עובדה" והיא חתומה על שורה של כתבות ותחקירים שעוררו הדים רבים. בין כתבותיה ניתן למנות את התחקיר על הרופאים בביה"ח איכילוב שדרשו תשלומים אסורים תמורת ניתוחים, את התחקיר על משה קצב ואת סיפורה של אשת העסקים ירדנה עובדיה. היא היתה שותפה ליצירת סרטים דוקומנטריים ששודרו בערוץ 2 וכן עבדה כעיתונאית ב"מעריב" וב"העיר". מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיהם. ילד משלך הוא ספרה הראשון.