"המלחמה כבר הייתה בת שנתיים, ובחורף שלכל אורכו היא חילקה פעם בשבוע תה בבית חולים אנגלו-אמריקני גדול בפריז, היא עברה יום אחד בחצרו עטורת הפרחים בדרך אל המחלקה שלה, ושמעה את אחד הרופאים אומר לאדון חיוור בבגדים אזרחיים ובמשקפיים, "אבל נדמה לי שמיס ספנג היפה ההיא כותבת. אם אתה רוצה משתתפת אמריקנית, למה שלא תבקש ממנה?" ולמחרת בבוקר האדון החיוור הוצג לפניה, ועיניו חייכו אליה לחוצות מבעד למשקפיים שלו כשהפציר בה לתרום סיפור מלחמה סוחף לירחון "הלוחם", שמטרתו לשמח את הפצועים ואת הנכים בבתי החולים הבריטיים. [...] התהליך היה בהתחלה פחות מרנין משציפתה. היא ידעה הרבה כל כך על אודות המלחמה, שבקושי ידעה במה להתחיל; ומצאה את עצמה סובלת מהצפה של רשמים. יתרה מכך, ככל שהרבתה לחשוב על זה, כך הבינה פחות ופחות איך כותבים סיפור מלחמה – או בעצם סיפור כלשהו. למה סיפורים בכלל מתחילים, ולמה הם מסתיימים? החיים הרי רק ממשיכים הלאה והלאה." מלחמת העולם הראשונה פגשה את וורטון בביתה שבפריז. היא לא נטשה את צרפת כרבים מחבריה, אלא נרתמה לסיוע הומניטרי. השימוש שעשתה וורטון במטאפורות הלקוחות מאסונות טבע כדי לתאר את המלחמה, ממחיש את ההלם שלה מול התפנית ההיסטורית: "כמו מפולת הרים מפלצתית על דרכה של אומה שקדנית ומסודרת, ששיבשה את שגרת חייה, חיסלה את תעשיותיה, קרעה משפחות לגזרים, וכיסתה תחת גל של הרס חסר היגיון את מנגנון הציוויליזציה אשר נבנה בעמל רב ובסבלנות [...] למרות ההלם, שמן הסתם השפיע על תפיסת עולמה, "לכתוב סיפור מלחמה" מערער על הנחה ביקורתית רווחת שלפיה מלחמת העולם הראשונה גרמה לאדית וורטון לנטוש זמנית את האירוניה – הכלי הספרותי החד ביותר שלה. על אף הטון הקומי והקליל שלו, הסיפור חושף את המורכבות שביחסה של וורטון למלחמה ולהשפעתה על התרבות הספרותית. בספר גם שתי מסות: "חטא הקריאה" ו"אומנות הסיפור הקצר".