לקראת סוף המילניום דליה, אישה מפונקת, מוזרה ועשירה עוזבת את בעלה ובתה בטורונטו , קנדה ושבה ארצה, כדי לתעד את חייה של דודתה, קמליה, מעצבת חלונות הראווה ויתר בני משפחתה שנספו בשואה.לצורך כך היא בונה לה בית על הר הכרמל, ותוך כדי בנייתו היא מצרפת אליו חדר אוכל של מנזר קטולי, שהיא תולשת מסרט איטלקי. היא מחליפה את הצלב שעל הקיר בשעון, שבעיניה הוא משרתו של הזמן. בחדר הזה היא יוצרת לבדה בובות של בני משפחתה [מצד אמה] שנספו בשואה, ומושיבה אותן סביב השולחן הענק, וגם מתחילה לספר את קורותיהם, כשהיא מתרכזת בעיקר בסיפורה של קמליה, "מעצבת חלונות הראווה בוורשה, דודתה והאחות התאומה של אמה.היא משתדלת לשמור על סדר כרונולוגי מסוים, ומתחילה את סיפורה בתולדות הסבא-רבה,דווד-חיים, ואשתו, מרים, שהגיעו לוורשה עוד במאה 19. הסב, גבר גבוה מאוד וחסון, בעל חזות של "גוי" אך אדוק מאוד התעשר ורכש נכסים רבים בעיר, אך הזוג שמר בסוד את מקום מוצאם והם שילמו על כך מחיר חברתי.דליה ממשיכה עם הסיפור על בנם היחיד, גבר נמוך קומה, עדין ומפונק, ומקל במצוות הדת. הוא בזבז את כספי אביו בנסיעות בארצות אירופה, וסעודות מפוארות, התחתן פעמיים והמשיך "לאכול" את כספי הנדוניות הנדיבות עד שבמלחמת עולם הראשונה, שבה הפסיד את כל כספו, ונפתר.בנים לא היו לו , והוא השאיר 5 בנותיו ללא פרוטה. שלוש הגדולות היו כבר נשואות, אך התאומות, וויולטה וקמליה, שילדה לו אשתו השנייה, נותרו חסרות כל, והן פתחו במלחמת החיים, כל אחת בדרכה היא.בפרוץ מלחמת עולם השנייה, וויולטה עם משפחתה [ בן זוגה , שני בנים והבת דליה] הצליחו לברוח מוורשה והגיעו לארץ, אך 4 אחיות האחרות עם משפחותיהן נותרו בוורשה וכולם, פרט לנטלי, בתה של קמליה נספו בשואה.בשנות החמישים של המאה הקודמת אחרי שוויולטה ומשפחתה התייאשו מהחיפושים, הניצולה היחידה של המשפחה, נטלי הגיעה ארצה. ואף על פי שהתנהגותה הייתה למופת, היא כאילו מביאה מזל רע למשפחתה של וויולה, וכל בני המשפחה מתים או נעלמים תוך מספר שנים קצר אחרי בואה.האם זאת נקמתה של קמליה על שאחותה עזבה אותה ובתה בוורשה לבד? ואין זו השאלה היחידה שמתעוררת בספר הזה, בו הדמויות נעות בין יהדות להתבוללות, בין ציונות לקומוניזם, בין הארץ לנדידה בעולם כולו. בחיפוש אחרי תשובות דליה מצליחה "לרדת לעבר", להגיע לגטו וורשה ולהיפגש עם קמליה, אך לא מצליחה לקבל ממנה תשובות, אלה רק רשות וברכה לספר את סיפורה.

לקראת סוף המילניום דליה, אישה מפונקת, מוזרה ועשירה עוזבת את בעלה ובתה בטורונטו , קנדה ושבה ארצה, כדי לתעד את חייה של דודתה, קמליה, מעצבת חלונות הראווה ויתר בני משפחתה שנספו בשואה.לצורך כך היא בונה לה בית על הר הכרמל, ותוך כדי בנייתו היא מצרפת אליו חדר אוכל של מנזר קטולי, שהיא תולשת מסרט איטלקי. היא מחליפה את הצלב שעל הקיר בשעון, שבעיניה הוא משרתו של הזמן. בחדר הזה היא יוצרת לבדה בובות של בני משפחתה [מצד אמה] שנספו בשואה, ומושיבה אותן סביב השולחן הענק, וגם מתחילה לספר את קורותיהם, כשהיא מתרכזת בעיקר בסיפורה של קמליה, "מעצבת חלונות הראווה בוורשה, דודתה והאחות התאומה של אמה.היא משתדלת לשמור על סדר כרונולוגי מסוים, ומתחילה את סיפורה בתולדות הסבא-רבה,דווד-חיים, ואשתו, מרים, שהגיעו לוורשה עוד במאה 19. הסב, גבר גבוה מאוד וחסון, בעל חזות של "גוי" אך אדוק מאוד התעשר ורכש נכסים רבים בעיר, אך הזוג שמר בסוד את מקום מוצאם והם שילמו על כך מחיר חברתי.דליה ממשיכה עם הסיפור על בנם היחיד, גבר נמוך קומה, עדין ומפונק, ומקל במצוות הדת. הוא בזבז את כספי אביו בנסיעות בארצות אירופה, וסעודות מפוארות, התחתן פעמיים והמשיך "לאכול" את כספי הנדוניות הנדיבות עד שבמלחמת עולם הראשונה, שבה הפסיד את כל כספו, ונפתר.בנים לא היו לו , והוא השאיר 5 בנותיו ללא פרוטה. שלוש הגדולות היו כבר נשואות, אך התאומות, וויולטה וקמליה, שילדה לו אשתו השנייה, נותרו חסרות כל, והן פתחו במלחמת החיים, כל אחת בדרכה היא.בפרוץ מלחמת עולם השנייה, וויולטה עם משפחתה [ בן זוגה , שני בנים והבת דליה] הצליחו לברוח מוורשה והגיעו לארץ, אך 4 אחיות האחרות עם משפחותיהן נותרו בוורשה וכולם, פרט לנטלי, בתה של קמליה נספו בשואה.בשנות החמישים של המאה הקודמת אחרי שוויולטה ומשפחתה התייאשו מהחיפושים, הניצולה היחידה של המשפחה, נטלי הגיעה ארצה. ואף על פי שהתנהגותה הייתה למופת, היא כאילו מביאה מזל רע למשפחתה של וויולה, וכל בני המשפחה מתים או נעלמים תוך מספר שנים קצר אחרי בואה.האם זאת נקמתה של קמליה על שאחותה עזבה אותה ובתה בוורשה לבד? ואין זו השאלה היחידה שמתעוררת בספר הזה, בו הדמויות נעות בין יהדות להתבוללות, בין ציונות לקומוניזם, בין הארץ לנדידה בעולם כולו. בחיפוש אחרי תשובות דליה מצליחה "לרדת לעבר", להגיע לגטו וורשה ולהיפגש עם קמליה, אך לא מצליחה לקבל ממנה תשובות, אלה רק רשות וברכה לספר את סיפורה.